בדידותו של העורך למרחקים ארוכים

    שיחה עם ערה לפיד על עריכת "סוררת" ועל בכלל
    תמר ירון בסדרה "עורכים בסלון",
    חוברת סינמטק דצמבר 09
    סוררת גבר זועם. שולמית וינפלד
    ירח מלא ממלא את המסך. נטול שמים וארץ. ירח של אמצע החודש , זמנם של מועדי ישראל, זמן של גאות ושפל, זמן שמעורר את האוהבים ואת הזאבים. ירח שהוא יותר מירח, סרט מתחיל, ספור נפתח.
    ערה לפיד: הסרט מתחיל בירח, כי ירח מלא זה דבר חיובי בחיים שלנו והוא רואה, הוא רואה את הגבורות ואת המשוגות, הוא משקיף באמפטיה על הדברים. הוא מבין את הקושי . זאת גם תחושה שאני אוהבת להעביר בעריכה- רגע, הסרט מתחיל, תחכו. תחכו. לאט-לאט, יהיה לכם סרט מלא , תקבלו Payoff (פיצוי מלא) על הסבלנות. אלו שרוצים את הפיצוי וההתמצאות מאוד מהר לא ימצאו שום הנאה בסרטים שאני עורכת.

    הפגישה שלי עם ערה לפיד, עורכת הסרט "סוררת" מתבשלת כבר כמה שנים רצופות בשיחות מרתקות על עריכה וקולנוע. "סוררת" , בבימויה של ענת יוטה-צוריה, זוכה פרס הסרט הדוקומנטרי של פסטיבל חיפה09 , יצר את ההקשר המתאים. אנחנו עורכות, מחפשות הקשרים. סרט ערוך ביד אמן מהווה זירת ארועים הולמת.
    ..."אף אחד לא יודע, שיקרתי לעצמי ברגש. לאף אחד אין מושג שאני שוברת טאבו כל כך חמור ומעיזה ללמוד נהיגה" מוביל אותנו השוט הבא אל שרה, בלוגיסטית, כותבת מחוויותיה לקהל חבוי של יוצאים בשאלה. אחריו יבואו האוטובוסים. אוטובוסי ההפרדה. אה.. יהרהר הצופה העוקב. רישיון נהיגה ומכונית ישחררו את שרה מהתלות היומיומית במכלאה הנעה... צירי העלילה של הסרט נפרסים לאיטם , בעדינות, בקצב נשי אם מותר למגדר. קצב המתאים למסע בנבכי הדיכוי הנשי בעולם החרדי.

    תמר: אני זוכרת אותך בתקופת העריכה יושבת ב"שרגא" (המסעדה השכונתית הסמוכה לJCS, להפסקת הצהרים). שקועה. מה חיפשת בעצם?
    ערה: חיפשתי מבנה. בשלבים הראשונים של סרט בכלל לא מעניינים אותי קאטים. מה שמעניין זה הנרטיב הנפלא והמעניין שחבוי בחומר, ההתנהלות של הסרט. המוזיקליות הפנימית שלו.
    תמר: לחפש את המבנה היה לחפש את האמירה של הסרט?
    ערה: הבימוי מביא את האמירה לסרט הזה, כי מעצם בחירת הנושא של חיים חרדיים, הצופה החילוני מגיע עם סוג של מטענים ביקורתיים כלפי החברה הזו, מצפה לראות דברים שליליים ודוחים. עריכה עוסקת בהתנהלות. ובהתנהלות של הסרט, נבנה קודם כל הרעיון של איזה בחורות נפלאות ומוצלחות הן, נציג את הסרקזם וההומור שלהן, ואיך הן יודעות למקם את עצמן מחדש בחיים, לברוא את עצמן מחדש וכיצד ההתנהלות שלהן בחיים - אחת כותבת בלוג ואחת היא צלמת -היא בדיוק כדי להזכיר לעצמן, שוב ושוב, מאיפה הן באו. כי בזה הבלוג והצילומים עוסקים. וככל שהסרט מתקדם אתה מגלה שהן פגועות, מצולקות ובשיא הסרט הכאב הגדול. זה מה שנקרא התנהלות סיפורית. כי אפשר היה להתחיל עם הכאב, עם הפגיעות כדי למשוך את תשומת הלב של הקהל, לפתות אותו. הרבה סרטים מתחילים משם.
    אני, בעריכה, מאוד אוהבת את ההשהיה. אני אומרת לתלמידים שלי שבעריכה: "הדבר הכי קשה הוא להחליט לא לעשות את הקאט", זה האיפוק, זה הכוח של הדבר וזאת נקודה שהיא נורא תקפה לגבינו היום, כשאנחנו רואים את הסרטים שהם תוצרים נהדרים של מחשבים. אני מאוד נהנית מהמחשב. אני שעוד ערכתי בפילם, חוגגת, אבל אני יודעת שאני אנצל אותו ולא הוא ינצל אותי. היכולות שלי ולא שלו יבואו לידי ביטוי שם .

    היכולות של המחשב הפיכו חיים חדשים בקולנוע. הקלות שבה ניתן ליצור גרסאות עריכה פתחה אפשרות לעשות יותר ניסיונות בעריכה, גם של מבנה וגם של הבעה ונוצרה שפה חדשה , סגנונות רבים לה. יש המשחקים בזמן הסיפור ומדלגים בין זמנים (עג'מי, לדוגמא, בהשראת טרנטינו). יש המייצרים תהליכי תודעה במקביל לספור הריאליסטי ומשתמשים בטכניקות עיבוד תמונה כדי להעשיר את הסיפור. אמצעים של קצב, מהירות, פס קול עשיר, מסרים מהירים, עיבודי תמונה, שכבות תמונה, אפקטים ככלי ביטוי. עידן הוידיאו הדיגיטלי הוא עידנם של העורכים והאנימטורים. לצד השפה המודרנית ממשיכים להתקיים סרטים הנשענים על מסורות של קולנוע קלאסי, מתון יותר. פחות אקספרסיבי ופחות משפיע חושית. הקלאסיקה נשמרת בשפתם של מרבית הפיצ'רים הדוקומנטרים.

    תמר: אני חושבת שבתהליך העריכה של סרט ארוך, מי שלא בקיא במסורת ובכללים של הספור הקולנועי מפסיד את העומק של מיצוי התהליך, כשצריך לגבש תפיסת עולם.
    ערה: תפיסת עולם ובעיקר תפיסה צורנית שכוללת הכל. זה בעיני הדבר הכי מרגש ומרתק בעריכה, סרט מצולם בצורה נפלאה, הדמויות שלו נהדרות.. זה הכל טוב ויפה, אבל מחדר עריכה הוא חייב לצאת שלם . אין פשרות. הוא חייב לצאת כיצירה. היצירה הזאת - זה העושר והביטוי של החשיבה. אותי זה תמיד מקסים.
    תמר: כשהתכוננתי לשיחה שלנו, שאלתי עצמי מה תהיה שאלת האקספוזיציה. איך אפתח. כותרת כבר יש לי "בדידותו של העורך למרחקים ארוכים"
    ערה: זה נכון. זאת אומרת, זה נכון וזה לא נכון. אני כעורכת סרטים יוצאת מן ההנחה ששום סרט אינו מובן מאליו, לא מובנת לי עריכה שמוכתבת מראש. חייבים להגיע אליה תוך כדי עבודה, להגיע למקומות מאוד עמוקים. במיוחד בסרטים דוקומנטאריים. העריכה זה כמו סופר, שמגיע לדף ריק. מרגע זה הוא צריך להתנהל, כמעט אף אחד לא יודע מראש מה הוא השוט הראשון, איך זה יתחיל, איך זה ימשיך. את זה צריכים לקבוע העורך והבמאי, בעבודה משותפת.

    הדבר הכי מדהים בעריכה הוא שכל רגע צריך לקבל החלטה. אין רגע שאני אבהה לתקרה ואני אגיד: 'אלוהים מעין יבוא עזרי'. אין דבר כזה, כל שנייה החלטה. הדיאלוג הזה נשאר, הדיאלוג הזה יוצא, הסצנה הזאת לערוך כך, או לערוך אותה אחרת, מה יהיה שוט הפתיחה, מה יהיה ההמשך, מה זה אומר, איפה זה ייכנס וכו'. אין רגע דל, זה התענוג הגדול שלי בחדר העריכה. האינטנסיביות הכל-כך חריפה היא סוג דלק.
    תמר: איכשהו נראה לי שאת מקבלת פרויקטים קשים במיוחד.
    ערה: (צוחקת.. )אני חושבת ששמה במיוחד צריכים אותי.

    ב"סוררת" יש שתי גיבורות שעשו בחירה כנגד כל הסיכויים. הן הלוחמות, אנחנו הצופים.

    תמר: מה שמקסים אצל הגיבורות של הסרט מבחינתי ומעיד על עוצמתה של רוח האדם, זה שלמרות הדיכוי, המשיכו אצלן שאלות שנובעות מתוך חוסר היכולת שלהן להשלים עם העולם בו גדלו. צריך לזה כוח אדיר וייאוש אדיר.
    האם מההתחלה הן היו הגיבורות של הסרט?
    ערה: לא, ממש לא. וזה חלק מהחיפוש שהסרט עבר דרך תחקיר וצילומים . דרך מאוד-מאוד ארוכה, עד שבאיזשהו מקום ענת (צוריה, הבמאית) הגיעה לשתיים האלה. היא צילמה יומיים וערכתי, כדי שנוכל לדעת אם יכול להתנהל סרט איתן ומהרגע הזה היה ברור שכן. אני קראתי להן 'תלמה ולואיז' דבר שלא ייושם מספיק בסרט, לצערי.
    תמר:
    הייתה לי ההרגשה שהסרט סובל קצת מחוסר חומר גלם, זה נכון? שאת מנצלת עד תום כל פריים ופריים שהיה לך.
    ערה: עורך צריך לעבוד עם מה שיש. (בוחרת מילים בקפידה) תראי, מסביב למה שמגיע אליך לשולחן העריכה יש עוד עולם ומלואו. הסרט שלא נעשה. את יודעת שיש עיר שנקראת בית שמש ששם יש את האוטובוסים והפרדה הרבה יותר גדולה בין נשים וגברים ממה שיש בסרט.. קיוויתי ששולמית, הצלמת שלוקחת אותנו למסע, תגיע למקומות האלה להמחיש עוד ועוד עד כמה דיכוי הנשים קרוב אלינו ולאיזה עוצמות הוא מגיע. אבל המציאות בשטח לא תמיד קלה לצילום.
    יש רגע ששרה, הבלוגיסטית, יושבת עם חבר של שולמית ומסתכלים בתמונות הנשים באוטובוס שצילמה שולמית, והיא אומרת: "מכאן אני ברחתי. בעצם דקה לפני כן עזבתי את המקום הזה." זו אמירה מאוד ברורה, אבל החופש הכל כך מלא שלהן, לפחות בחצי הראשון של הסרט , כל-כך מרגש שאתה שוכח מאיפה הן באו. אחרי כן, כשאתה מתחיל לראות את סימני השבר שמחלחלים לתוך הסרט, אז אתה מבין שאותו חופש שהן מדברות עליו לא יוכל להתקיים כי הסבל שהן עברו בחיים בתוך מגזר החרדי השאיר עליהן חותם גדול מאד.
    תמר: זאת העוצמה של הסרט
    ערה: נכון, וזה נבנה בעריכה שלב אחר שלב. יש דבר נוסף שהתמודדנו איתו בעריכה ושם, במלחמה ממש. רואים את שולמית מצלמת אישה חרדית שמסתתרת מאחורי עגלה עם תינוק. בהמשך, הן מביטות בתמונה וצוחקות עליה. בהקרנות ניסיון אמרו לנו ' חייבים להוריד את זה, הן שחצניות, הן מתנשאות, איך הן מסתכלות בלעג' אבל זה בדיוק הדבר שחובה היה לשמור. הכוח שלהן זה היכולת לנהוג שונה ולחשוב עד הסוף בדיוק עם האישה הזאת שמוכנה מבחינתן לעשות דברים בעיוורון מלא. היא הולכת ברחובות צדדיים כדי להביא את הגאולה, היא מספרת לשולמית, "אני לא הולכת ברחובות הראשיים. רק היום הלכתי . אלוהים שלח לי את המצלמה שלך" .
    תמר: הסיטואציה שתיארת מסמלת את כל רובדי הסרט – האירוע החי, ההנצחה האומנותית, הבידול של הגיבורות. על זה רצו לוותר??!

    ערה: כי אנשים, רוצים לראות את האומללות, הם מוכנים להיות אמפאתיים לחוזרות בשאלה אם הן תהיינה מסכנות, אם הן תהיינה אומללות, מטרה לרחמים של הצופה. אבל אני לא מעוניינת בזה . אני לא חושבת שנכון להראות שבר וסבל לשמו בלי להראות את הכוח שמופעל לשם כך.
    ב"מחסומים"(במאי: יואב שמיר), למשל, מעולם לא חשבתי שנכון יהיה להתמקד בפלשתינאים אומללים. חשוב היה יותר להראות את החייל הישראלי שבעצם שולט ומדכא את האנשים. הנקודה היא מה עושה הכוח גם לאלה וגם לאלה, אפילו שצד אחד הוא המדוכא והשני המדכא. זה הדבר המעניין שכל הזמן צריך למצוא אותו בחומרים.
    תמר: אז מצד אחד את אומרת: "אני עורכת עם אמירה"...
    ערה: אני לא עם אמירה, אני הולכת עם אהבה. (צוחקת) אהבה במובן של להגן על הדמויות שיש לך בסרט.
    תמר: אז קודם יש אהבה או קודם אמירה.
    ערה: הרצון הוא לאהבה. למרות שאני לא יכולה להגיד שיש לי אהבה לחיילים במחסומים. אלו צעירים בגיל שמונה עשרה שעוד לא למדו להבדיל בין טוב ורע. וזה מאוד חבל שהחברה הישראלית לא דואגת לידע אותם. אבל גם הם בגילם היו צריכים להבין את זה. אז קשה שתהייה לי סימפטיה אליהם. יש לי חמלה, ויותר מכל היה לי רצון שההורים שלהם יראו מה הילדים שלהם עושים. אבל זה לא קרה.
    כי החברה שלנו לא רוצה לראות.
    תמר: הסרט הוקרן לא מעט. אומנם בערוץ 8 אבל הוקרן.
    ערה: הוקרן, ואפילו בערוץ 2, תודות להתעקשות של מנהל התוכניות אז, חגי לוי, אבל לא ממש נראה וודאי לא שינה. כי סרטים לא משנים שום דבר. אנחנו לא רוצים לדעת.
    תמר: כנראה. אותי מדהים כמה אפשרויות תקשורת יש כיום ולמרות זאת, כמה מיסוך וכמה ריחוק.
    ערה: לא רוצים לראות. אתמול בחדשות הודיעו שבג"צ שחרר כביש בשטחים. שמונה שנים, האנשים האלה הולכים שעתיים וחצי ברגל כי הכביש פתוח רק להתנחלות הסמוכה. כשערכתי את "מחסומים" הייתי מסבירה לחברים - אתה קם בבוקר, אתה יורד לאבן גבירול, אומרים לך, אתה רוצה לים? רק דרך רמת גן. לך ותתחיל לצעוד. איך תגיע לעבודה? איך תארגן סדר יום? איך אתה יכול לבנות לעצמך חיים.
    תמר: קולנוע דוקומנטרי משתמש בעולם אבל איזה ערך יש לו בעצם? אפילו החדשות לא משפיעות על שינוי תפיסות.
    שתיקה
    ערה: אין לי ספק שהדברים הם לא תקינים. מאוד לא תקינים. באים ואומרים לך "אבל זה ככה, זה הנתון" שום דבר הוא לא נתון. כל דבר נתון לשאלה, נתון לוויכוח, נתון להבנה. זה ברור שהסרטים שאני עורכת קשורים לפוליטיקה ולחברה הישראלית, זה חד וחלק. אני לא עורכת סרטים על ציפורים.

    האוטובוס ב"סוררת" הוא מטאפורה והוא הדבר עצמו. זהו ציר מקשר בסרט והחזרה אליו, חוץ ופנים, היא כמו חזרה אל זירת הפשע. לראות את הנשים היושבות דחוסות בחלק האחורי של האוטובוס בעוד גברים, נערים ואפילו ילדים זכרים יושבים להם ברווחה בחלק השני, ממחיש יותר מהכל את הדיכוי ואת החינוך לדיכוי. אדונים ומשרתות. איזה חינוך לקוי אני חושבת לעצמי. וההכנעה הגדולה. איזו שריטה עמוקה נצלקת בנפש שגדלה במקום שכזה, בו המסגרת נותנת את הלגיטימציה העילאית, לשם שמים, לכאורה. אבל משהו בילד מרגיש שרע לו והוא בקונפליקט. ממש כמו ילדים שעוברים ניצול אבל מגינים על הוריהם. חלקם הופכים מדכאים בעצמם. כולם יצאו עם דיכאון.

    תמר: "סוררת" מרגיש כמו טיפול, כמו פסיכואנליזה
    ערה: לגיבורות?
    תמר: כן. והשימוש בתצלומים תורם לקו הזה ויוצר רבדים לסרט. הן בהתפתחות של שלומית והצילום האובססיבי שלה והן כאמירה אומנותית, של מה שמביעים הצילומים עצמם. היא חייבת לצלם שם , ב"זירת הפשע", ללכוד משהו, מחפשת את הסוד . ומכאן נובע הרעיון של המצלמה ככלי טיפולי, והיצירה היא מרפא לרוח.
    ערה: זה נכון. (שתיקה, מחשבה) אין ספק שהיא מחפשת אבל ברור גם שהיא לא מוצאת.
    תמר: כרגע. אולי היא תמצא.
    ערה: מאוד קשה לה. היא באה ממקום עם סודות , הרבה דברים אפלים יש שם . זה ברור וזה השאיר חותם באישיות שלה. היא הייתה יכולה להגיע למקומות נפלאים . אני מאחלת לה שהיא תשיג את זה. .
    תמר: רואים שהיא עברה התעללות נפשית מאד עמוקה. וההזדהות עימה היא דווקא בזכות הרצון שלה להיחלץ.

    וים וינדרס אומר: "המהפכה הדיגיטלית שיחררה את הקולנוע הדוקומנטרי , לא את הנראטיב העלילתי". הוא מתכוון לשחרור האסתטי ולחופש השימוש והמניפולציות באימג'. אני מוצאת חופש נוסף – החופש ליצור בתנועה. חומרי גלם נערכים תוך כדי צילומים, כדי לדלות מתוכם את התמות, את הנושאים , את הגיבורים. לפעמים הגיבורים משנים את האמירה. שיטה המאפשרת ליוצרים כמו ענת צוריה, אמנית בהכשרתה, לקיים תהליך של חיפוש יצירתי, המתפרש על שנים, בו גם אתרי הצילומים מספקים סקיצות לעתיד לבוא. העריכה תאפשר למצוא ולהתמקד וחדר העריכה, כחדר פיקוד, שותף לתכנון התסריט וצילומי ההשלמה.

    תמר: מה דעתך על הקלות היחסית שבה עושים היום סרטים?
    ערה: מאוד בעד, כי זה לא נחלתם של עשירים וכאלה שגדלו בבתי ספר לקולנוע. בעצם זה היה החלום של הגל החדש , שהמצלמה תשמש כעט והיוצר יכתוב. ואני, העורכת, רוצה לעזור בכתיבה של הסיפור, כשהאפשרויות הן בלתי מוגבלות. הבמאים הצעירים שאני פוגשת, העין שלהם כל-כך מיוחדת, ויזואלית, ואני הולכת איתם עד הסוף ואוהבת את זה מאוד. בעין ובמסתורין. זה השילוב הגדול של הקולנוע.
    תמר: הם יודעים להטמין מסתורין?
    ערה: הרבה פחות. את זה לומדים בהמשך. אני מקווה.

    ערה היתה המורה הראשונה שלי לעריכה ב"בית צבי". את השעור הראשון היא פתחה ב"לנין אמר שמכל האומנויות, הקולנוע הוא החשוב ביותר למהפכה". אותי זה ריגש – ללמוד שיש היסטוריה לתחום, שיש הגות. הייתי צמאה לידע ולתובנות והנה מלמדים אותי. ערה ממשיכה ללמד, מקפידה לפנות בסדר השבוע העמוס זמן לכיתת העריכה שלה בקאמרה אובסקורה, שם צמחו לא מעט עורכים.

    ערה: כל מה שאני יודעת, אני רוצה להעביר הלאה.
    חשוב לי לשאול את השאלות הבסיסיות ולא לשכוח מה ההתחלה ומה המטרה של קולנוע. לכן ממשיכה ללמד. התלמידים שלי מחזיקים בי את הרטט של הגילוי מחדש.
    תמר: איך מחנכים קולנוען?
    ערה: לראות ולדבר. לראות הרבה סרטים ולדבר עליהם כל הזמן. אם בא תלמיד ואומר לי "זה עשה לי משהו בבטן" אני מסבירה לו שהמעיים שלו לא מעניינות אותי. אנחנו אנשי מקצוע וה"עשה" הזה נובע מכל מיני דברים שהם כלי העבודה שצריך להבין כדי שזה לא יהיה מקרי. אתה רוכש עוד ועוד כלים ואתה חייב לפתח ולהתפתח בדבר.

    כמה שנים את עובדת?
    ערה: ... המון, מורי ורבי הוא דוד פרלוב שקטף אותי מבית ספר לקולנוע והביא אותי לעריכה. אני התכוננתי להיות צלמת. פרלוב פגש אותי שם ואמר "זאת תיכנס לחדר עריכה!" ומאז כל שלושה ארבעה חודשים אני עושה סרט, מחליפה עבודה. ואני רק מקווה שאני באמת אמשיך להחליף.. זה קשה, זה מתיש.
    תמר: לא מעט עורכים נהיים במאים עם הזמן.
    ערה: אני לא יכולה להיות במאי כי אני עוסקת בחומר המצולם כדי להעביר איזושהי יצירה. לזקק ממנו את הסרט. אני לא רוצה את כל הבירוקרטיה הזאת מסביב. אני לא מנהלת ולא עובדת סוציאלית ולא פסיכולוגית, לא לדמויות המצולמות וגם לא לאנשים שאני עובדת איתם.
    תמר: אז יש בדידות או אין בדידות?
    ערה: יש בדידות, בדידות של עורך שנוגעת בבדידותו של הבמאי. לכן לי לא איכפת מה הניסיון הקולנועי שלו, אני רוצה אדם אינטליגנטי שנפרה אחד את השני. גם אני זקוקה להפריה, בדיוק כמוהו.. הרעיונות שמתקבלים מהחומרים, אני צריכה לתבלן אותם בעוד תובנות, כי אז חדר עריכה הוא סוער, הוא מהנה.

    תמר: מה הסיפוק הגדול?
    ערה: (שתיקה) שהסרט מוצלח. משום שהעריכה הצליחה ליצור מכל מה שהובא לפניה יצירה ולזה אין תחליף.
    תמר: והעורך מקבל את מלוא הקרדיט על זה?
    ערה: בדרך כלל, כן, לא תמיד. שהרי העורך יושב במחשכים.
    תמר: לא מתסכל?
    ערה: יש רגעים שזה מתסכל, זה ברור, אבל אני חושבת שאם, בסופו של דבר, הסרט שאני שותפה לו יוצא טוב ומצליח, זה סוג של פיצוי, פיצוי ענק. במה שקרוי הפרסים שסרטים מקבלים, ואני עומדת מאחורי מה שאני אומרת, אני מעדיפה שהסרט יקבל את הפרס מאשר אני כעורכת. זה בשבילי ההכרה בדבר שאני כל-כך מעורבת בו באיזשהו מקום והוא כל-כך חשוב לי.
    תמר: הסרט עומד לפנייך.
    ערה: עומד לפני. ממש. אני משרתת אותו.

    וספור אחד לסיום, בעילום שם , כמובן

    ערה: פעם ערכתי סרט לבמאי שלא ממש בא מהתחום, זו היתה בשבילו התנסות חריגה והוא היה מסוגל לשבת רק שלוש דקות, אורך של קליפ, יוצא וחוזר, יוצא וחוזר. ואז, באיזשהו שלב, הוא אומר לי, תגידי, איפה האגו שלך? אני חושבת שזאת הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לשאלה הזו באופן כזה פשוט וישיר, אז אמרתי - זה שם והצבעתי על המסך, זה הכול, זה הסיפור. ההצלחה של הסרט, ככה אני מעריכה את עצמי.

    תמר ירון ,
    Jump Cut, בי"ס לעורכים ואנימטורים

    הסרט "סוררת"
    בימוי: ענת צוריה
    הפקה: ענת צוריה, סיגל לנדסברג
    מפיקה אחראית: לין רות'
    מפיקות שותפות: סיגל יהודה, אילאיל אלכסנדר
    תסריט: ענת צוריה
    צילום: רוני כצנלסון
    עריכה: ערה לפיד
    מעצב פס קול: אלכס קלוד
    מקור: ענת צוריה, סיגל לנדסברג, ירושלים

    80 דקות, עברית, תרגום לאנגלית
    הופק בתמיכת נגה תקשורת - ערוץ 8, קרן רבינוביץ' - פרויקט קולנוע

    שרה ושולמית הן שתי צעירות חרדיות שנדחו על ידי החברה החרדית . הסרט "סוררת" מביא את הניסיון הנדיר שלהן לתעד את החברה שממנה ברחו. שרה היא בלוגרית הכותבת סיפורים שנונים ואפלים על חיי הנשים שם. שולמית היא צלמת עצמאית שעוקבת בין היתר אחרי המתרחש באוטובוסים הנפרדים, שם נדרשות הנשים לשבת בחלק האחורי. הן פועלות לבד ומשלמות את המחיר המלא על ההפרה של חוק מספר אחד, שאוסר לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. רדופות ומקוללות, הן מתארות אלימות פנימית של הקנאות החרדית, זו הפועלת בשם הצניעות ונענשות בחומרה על כך. מה יקרה להן עם הזמן, כשהנידוי החברתי והמשפחתי יהפוך את חייהן לבלתי אפשריים? במה הן יבחרו?

    ערה לפיד –עורכת סרטים

    נולדה בישראל

    בוגרת בית ספר לקולנוע וצילום בישראל (1970-1)

    מרצה לעריכה:

    • אוניברסיטת ת"א: 1979-81
    • בית הספר בית צבי: 1982-85
    • קמרה אובסקורה: 1990-2009

    לקטורית בקרן לסרטי איכות 1992-97

    חברה בהנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה 2001-

    פרס האקדמיה על הסרט "צלקת" - 1994

    פרס העריכה פסטיבל דוקאביב לסרט "חסד" -2004

    פרס העריכה פסטיבל ירושלים לסרט "אחרי החתונה"-2005
    בין הסרטים שערכה:

    "יישוב-3-קיבוץ מושב ומושבה"-עלילתי-דוקומנטרי בשלושה מסכים, במאי-דוד פרלוב,1973
    "ביבה"-דוקומנטרי, במאי-דוד פרלוב – 1975
    "מתבן במנהטן"-דרמה לטלוויזיה, במאי- עמק פרי -1977
    "זיכרונות משפט אייכמן"-דוקומנטרי, במאי- דוד פרלוב- 1980
    "לנה"-עלילתי, במאי- איתן גרין- 1983
    "אות קין"-עלילתי, במאי- אורי ברבש - 1983
    "אורי צבי גרינברג"-דוקומנטרי, במאי- יגאל בורשטיין - 1983
    "עד סוף הלילה"-עלילתי, במאי -איתן גרין- 1985
    "משחקים בחורף"-דרמה לטלוויזיה, במאי- רם לוי - 1988
    "יומן מילואים"-דוקומנטרי, במאי- ישי שוסטר - 1990
    "עונת הדובדבנים"-עלילתי, במאי -חיים בוזגלו - 1990
    "אזרח אמריקאי"-עלילתי, במאי- איתן גרין - 1991
    "האשה ממול"-דוקומנטרי, במאית- מיכל אביעד- 1992
    "מכתבים לפליציה"-במאי - יגאל בורשטיין - 1993
    "צלקת"-עלילתי, במאי - חיים בוזגלו - 1994
    "שבעה"-דרמה לטלוויזיה, במאית- דינה צבי ריקליס - 1995
    "אושר ללא גבול"-עלילתי, במאי- יגאל בורשטיין - 1995
    "זולגות הדמעות מעצמן"-עלילתי, במאי- איתן גרין - 1996
    "יקנטליסה"-דוקומנטרי, במאי- יאיר לב - 1996
    "אישה מרציפן"-דרמה לטלוויזיה, במאי - איתן גרין - 1997
    "שביל החלב"-עלילתי, במאי- עלי נאסר - 1997
    "שלוש אחיות"-דוקומנטרי, במאית- ציפי רייבנבך - 1998
    "שבעה ימים באלול"-דרמה לטלוויזיה, במאי- אמיר זית - 1999
    "פגישה חוזרת"-דוקומנטרי, במאית- אסתר דר - 1999
    "מסך עשן"-דוקומנטרי, במאי- יגאל בורשטיין - 1999
    "אני פורים" – דרמה, במאי- אסף ברנשטיין - 2000
    "אהבה שאין לתארה במילים" – דוקומנטרי, במאית – שירי צור 2000
    "לב הארץ" – דוקומנטרי , במאית – מיכל אביעד – 2001
    "זמזום" – עלילתי, במאי – יגאל בורשטיין – 2001
    "טהורה" – דוקומנטרי, במאית – ענת צוריה -2002
    "חלומו של הנרי" – במאי, איתן גרין - 2003
    "מחסומים"-דוקומנטרי , במאי - יואב שמיר - 2003
    "מקודשת" -דוקומנטרי , במאית - ענת צוריה – 2004
    "אחרי החתונה", דוקומנטרי, במאית – איילת בכר - 2005
    "אמא",דוקומנטרי,במאית- תמנע רוזנהיימר-2006
    "הכל מתחיל בים"-עלילתי- במאי איתן גרין- 2007
    "אצבע אלוהים"- עלילתי- במאי יגאל בורשטיין – 2008
    "המשחק שהם משחקים" – דוקומנטרי – במאי רם לוי - 2008
    "סוררת" – דוקומנטרי – במאית ענת צוריה – 2009
    "קוראים לי אחלם" – דוקומנטרי- במאית רימה עיסא- 2009
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.