"בית שאן : סרט מלחמה"

    תמר ירון משוחחת עם נועם ויסמן.

    לערוך סרט תיעודי ארוך זה עניין מסובך.
    מדובר פה על הכרות עם עשרות שעות צילומים, על עבודה משותפת עם במאי בגיבוש קונספט ומבנה, על נסיונות, התלבטויות, ריגושים.
    זה כרוך במאות שעות מול מסך, הידיים מבצעות מחשבות, קטעי חיים של אחרים נעשים חלק מחייך, אתה חותך בהם , משכתב, מחצין.
    אולי בגלל ההיבט הטכני של העבודה, נוצר קשר מסויים בין עורך לסרט.
    קשר בלתי אמצעי, הנובע כנראה מצורת העבודה. העובדה שאתה מיישם מחשבות ורעיונות באופן פיזי. סופר כותב את מילותיו על מכונת כתיבה צייר מושך צבעים על בד , עורך מארגן דברים מצולמים. להבדיל מבנאי העובד על פי תוכנית מפורטת, לעריכת סרטים דוקומנטרים אין מיפרט. יש כיוון מוקדם, יש עבודת חשיבה משותפת עם במאי, ישנם החומרים ויש איזו תחושת בטן שאומרת- אפשר להוציא מפה סרט טוב. זה רק ענין של עבודה. עורכים, כהגדרת מערכת, הם אנשים אופטימיים.

    מכיון שאני מוצאת בעריכת סרט עניין מרתק ולא רק לחברי הליגה, מזה כמה שנים שיש לי רצון לזמן מסגרת קבועה לשיחות עם עורכים. אני מקווה שתסכימו איתי שהסרט התיעודי "בית שאן: סרט מלחמה" ושיחה עם נועם שערך אותו הם סיבה טובה מאד לממש תוכניות.

    ת.י. : אתה יודע מתי נשביתי כליל בקסמו של הסרט? במשחק הראשון, כשמאיר השוער נפצע בסדרה של דיזולבים/סלאו מושיין. שמה הסרט החליף ממד מסרט אקשן קצבי מאד, דינמי כמעט אגרסיבי, גם בזכות פס קול מרשים המשאיר אותך במצב צפיה דרוך , לסרט שמדבר גם ברמות נפשיות ומעביר מצבי תודעה. זאת אומרת שלעריכה יש דיבור סובייקטיבי, מלבד העמדת חומרי המציאות בסדר, הקשר ומקצב מסוים. בזמן הזה אמרתי לעצמי "נועם שולט בסרט". היה שם פיוט, שריגש אותי. אני רואה באפקט תמונתי אפקט של תודעה, במיוחד כשמדובר בסרט על החיים. האצה, האטה, שינוי כיוון וכל מטעמי הטכנולוגיה- שמאפשרים לעריכה לשלוט ולשנות את הזמן המציאותי- חייבים לדעתי להעשות עם סיבה, להגיד משהו.
    נ.י.: לא שהתכוונתי להיות ביאליק, אבל בהחלט חיפשתי שמה להדגיש משהו.
    כהנחיה לעריכה, ידענו שאנחנו רוצים להעביר משחק כדורגל מזוית צפיה שונה מזו שנותנת הטלויזיה.
    כשיטת עבודה, לפני כל עריכת משחק היינו יושבים ורואים את המשחק. 90 דקות כדורגל, נכנסים לאוירה. מאיר נפצע והבנתי שהספור של המשחק הזה זה שלומי- השוער המחליף- האנדרדוג.
    בראיון איתו, הבן אדם יושב ומלכלך על הקבוצה. ראיתי בשילוב הראיון אפשרות להביא לא דווקא את רגשי הנחיתות של המרוקאים אלא את זה המרגיש מחוץ לחמולה, את זה שנפגע מהם.
    כשהתחלתי לערוך, ואת העריכה הפנימית עשיתי מאד מהודקת כבר בראף קאט, נולד הסגנון של לחתוך מהמגרש להתרחשויות אנושיות. זאת לא התוצאה שנחשבת , ה- 1:0, כמו בצפיה רגילה במשחק, אלא המשתתפים: גם השחקנים, גם מי שעל הספסל . כך יכולתי להגביר את המתח.
    במשחק הזה גם הבנתי איך לעשות את השילובים בין הצילומים שלנו ליורם ארבל, התחלתי להבין את המשמעויות של הזויות המסוימות. ומה כל אחת אמורה לבטא.

    ת.י. : להציב את נקודות המבט של הצופה?
    נ.ו.: של הצופה, של הסרט, של מי שעשה אותו. סרט צריך להגיד משהו. סרט על קבוצה כמו בית שאן היה יכול ליפול לקלישאות ולסטריאוטיפים ואנחנו מהתחלה רצינו להעביר את הממד האנושי. דורון ורינו עברו חויה במהלך הצילומים, אני התחברתי לזה אחרי הצפיה.
    היה שמה משהו מיוחד בעיירה שכול החיים שלה זה הכדורגל.

    השיחה שקיימתי עם נעם לצרכי התיעוד הזה, לא היתה השיחה הראשונה שלנו על הסרט. אני זוכרת את נעם חולם על העריכה של סצינת יום העצמאות משולבת עם סצינת המחבלים, עוד לפני שדגם פריים אחד לAVID. דיברנו אז על היסודות העלילתיים שצריך להעמיד כדי להעביר רושם , תוכן ,סגנון. עניינים של עורכים שמחפשים לתת תבניות למה שהצית את דמיונם . דיברנו על משמעת חיתוכית בהעברת משמעות. שוחחנו קצת בתקופה המתישה של העריכה. זה לא קל , לבלות חודשים כל כך ממושכים סביב סרט אחד, לעבוד עם שני במאים, לגשר בין רצונות כולם ולהשאר יצירתי. בסרט הזה נעם ניצח ובגדול. ולא בכדי, אחרי הפרמיירה הוא עלה על הבמה עם שני הבמאים ואמר את שלו , שותף מלא ליצירה הנפלאה הנקראת "בית שאן: סרט מלחמה". זהו אקט נדיר מאד, שבמאים יכירו בעורך כשווה ערך ליצירה ויצהירו על כך בפה מלא. דורון צברי ורינו צרור הוכיחו בזה את אותה אנושיות שליוותה אותם במהלך הצילומים ובקו שהציבו בסרט. הם לא השתמשו באנשים כדי להעביר תזה ידועה מראש על פרובינציה לא מפותחת בעלת מרכיב עדתי דומיננטי. הם דיברו עם בני אדם, הם נכנסו לאוירת המקום מבלי להתיימר להיות מקומיים, הם עברו תהליך של התחברות והזדהות- וזה מה שעושה הסרט לצופה. הסרט הראשון שהצמיד נשים לחוות הכדורגל וגברים לספורי סינדרלות. מהסרטים המעטים שנעשו פה שהצליחו להעביר חברה בשוליים מבלי להתנשא או לשפוט, בסרט שמרתק אותך למסך משריקת הפתיחה ונשאר בזכרון עוד זמן רב אחרי הכותרות.

    ת.י. : מתי ידעת שהולך להיות סרט מיוחד?
    נ.ו.: האמת שכשדורון צברי התקשר, באתי לפגישה רק כדי להגיד שאני לא לוקח את הסרט. הייתי עייף אחרי העריכה של "השחקנים" (במאי רוני ניניו) וכל המסביב, ובכלל לא חשבתי להכנס לעוד פרויקט ארוך. אבל דורון נתן שם סטנד אפ של שעה על הדמויות של הסרט ונגנבתי...אחרי הצפיה בחומר הגלם אמרתי להם שיש פה סרט ענק ומה שמפריד מה "עשר" הן בעיות טכניות מסוימות. אבל מה רגע הראשון ידעתי שזה יהיה סרט גדול .גם כשעברנו את לוח הזמנים המתוכנן , שכנעתי אותם להמשיך להשקיע בעריכה , אפילו שההקרנה היתה מתוכננת לינואר והיה לחץ מטלעד. אמרתי לרינו שזה ההבדל בין 8 ל- 10. ושאת העלויות יכסו פסטיבלים ואוסקר.

    ת.י.: הסתכנות גדולה מצידך.
    נ.ו. : היה לחץ עצום. שלושה ימים היסטריים. עצרנו את העריכה, היו כעסים מהמפיקים. בסוף שכנענו אותם.

    ת.י.: פחדת?
    נ.ו.:פחדתי לכל אורך העריכה, אם אני מוציא את זה נכון. היה ברור שהחומרים קיימים ורק צריך למיין ולשים אותם בסדר הנכון. גם פחדתי מהסגנון שקבעתי. פחדתי שאני חותך יותר מדי. יש בסרט 1500 קאטים. כל 3 שניות חיתוך. זה מפחיד. בסרט קולנוע של 50 דקות יש ממוצע של 500 קאטים. פחדתי שאני היסטרי.

    ת.י.: הענין הזה של ההימור . עריכה של סרט דוקומנטרי ארוך כמוה כגילוף בעץ או פיסול בחימר. אחרי הצפיה אתה יודע את הפוטנציאל. חומר הגלם משדר לך משהו שעל מהותו תעמוד רק במהלך העבודה , כשהסרט מתגלה לך לאט, בתהליך די מפרך של העמדת מקטעים (סיקוונסים בעגה המקצועית) , השמטת קטעים או העברתם ממקום למקום בחיפוש אחרי המבנה הנכון. אני מוצאת בחויה הראשונית של הצפיה בחומר הגלם את השלב החשוב ביותר, שלב הניצוץ. כמו סטרטר שמתניע את המנוע. איך עבדתם?

    נ.ו.: ההגדרה שלהם היתה שאנחנו רוצים להראות כדורגל כמו שאף אחד לא ראה. מזה נבע גם ה"לא שמע". רינו ודורון עשו החלטה חשובה מאד בצילומים, בזה ששמו מיקרופון על אלישע, המאמן. המיקרופון שלו נתן את הספסל , מה שנתן אפשרות הצצה מזוית שצופה כדורגל רגיל לא מכיר.
    כשעבדנו על תסריט העריכה, הגדרנו גם את הכיוון המבני וגם את הבעיות שאז עוד לא ידענו איך לפתור. הגדרנו שאת ציר הזמן של הסרט יהוו חמשת המשחקים , בחלוקה של חמישה פרקים , שיוגדרו ככותרות בראש כל פרק:
    1. הכרות עם הספור של קבוצת הכדורגל.
    2. העיר- שמסביב לכדורגל.
    3. התפרצות המתח. החיבור המוחלט בין העיר לקבוצת הכדורגל, יש בו את החום המשפחתי אבל יש גם את המחויבות . ומהחיכוך הזה במצב כל כך קריטי נוצר מתח עצום , כי זה ענין כל כך חשוב והמצב כל כך רע.
    4. היאוש. הכאב, ההרגשה של לוזרים. שבעצם אין סיכוי להיות בין אלופים. בפרק הזה גם אמורה לצאת תחושת הנחיתות שיש ב"להיות ביתשאני"
    5. הסינדרלה.

    ת.י.: מה זה "להיות בית שאני "
    נ.ו.: הכיוון שלנו היה לבוא בראש פתוח. לא להגדיר סטריאוטיפים . לתת לצופה להכנס לסרט ממבט מקורב, להכיר את האנשים מכיוונים שונים .אבל כמו בחיים, במצב של לחץ יוצא הסטריאוטיפ. רואים את זה בצילומים. הלחץ על הקבוצה, קללות למאמן. שם יוצא ה"מרוקאי סכין". ויש את היאוש, 'אנחנו איוב של התקופה המודרנית'... "אלוהים לא איתנו ורק הוא יכול לעזור"....'אנחנו הדפוקים- דפקו אותנו תמיד ונשאר דפוקים'. בתהליך של הסרט, המיקום של הפרק הזה כשיא שבונה את הפרק האחרון, עזר לנו לאזן בין מציאות לדעות קדומות.
    בזמן העריכה, דורון ורינו כל הזמן ספרו חוויות מהמשחקים. הכניסו אותי לאינטריגות שמה, כל הפוליטיקה הפנימית שזה היומיום שמה.
    ואתה פתאום מבין שמה שנראה כמו משחק לשם בידור הוא בעצם עולם שלם, כמו במדינה. יש חברים ואויבים ואינטרסים וכסף ולכלוכים.. מערכת אנושית עם כל המרכיבים שעושים אותה כל כך מעניינת. יו"ר מועצת הפועלים בא לכל משחק, קבלנים ועשירי העיר. הקבוצה זה סטטוס- אלה הקצפת, הכבוד של העיר. כל אחד רוצה להיות קשור לשם. גם האגו הפגוע של שלומי, שרוצה לשחק ולא מאמינים בו. זה נותן ממד אנושי למשחק שנקרא כדורגל.

    יש שם אהבה כ"כ חזקה שכשזה לא עובד זה נורא כואב. עניין של חיים ומוות.

    השיחה עם נעם מתקיימת לא סתם בסלון, אלא בחדר השינה. נעם רתוק למיטה עם בעיות גב-נושא רגיש אצל עורכים. סיכון מקצועי, הייתי אומרת, בעבודה המרתקת אותך לכיסא כמו גם מרתקת לכשעצמה, משהו שגורם לך לשכוח שהראש מחובר לגוף . שיחתנו נועדה לברר משהו על החיבורים האלו שבין טכניקה להשראה, ואנו חוזרים לנקודת המוצא- החלטות של טרום ביצוע העריכה .
    נ.ו.: הבעיות שידענו שנצטרך להתמודד איתן, היו קשורות לחומר הגלם. כי מבחינת המשחקים היה לנו כיסוי טוב. הם צולמו לסרט מזוית אחת או שתים והיה גם את חומר הגלם שערוץ שתים צילם. אבל מבחינת העיר, היו בעיות של כיסוי. המצלמות היו שם רק בסופי שבוע ולא היה לנו ממה לבנות את היומיום של העיירה/קבוצה, או של עירה של קבוצה. למשל, היה לנו רק אימון אחד מצולם, כשהאימון זה היומיום של כולם. זאת עיר שהתושבים שלה עסוקים בכדורגל 24 שעות ביממה ולא היו חומרים לבנות את זה. היה פה ושם..הטוטו, הבורקס. ..לא מספיק.
    דבר נוסף שעלה היה כמות הדמויות. האם אפשר לעשות סרט עם 15 דמויות? מי המובילות? האם צריך לצמצם ולתת אחת מכל סוג? במאי דוקומנטרי מנוסה אמר להם שאי אפשר לעשות סרט עם יותר משלוש דמויות מרכזיות. ההנחה שלי היתה שיש פה מלאכת פסיפס . שצריך לשזור את הדמויות כך שירכיבו שני גבורים מרכזיים: הקבוצה והעיר. כלומר אין גיבור אנושי אחד לסרט וגם לא שלושה, ישנן דמויות מאפיינות, מסך הכל של דמויות משנה המתבטאות ומתנהגות במצבי הדרמה השונים תיווצר דמות קולקטיבית.
    גם בחומר לא מצאנו דמות מרכזית שתוביל את הסרט.

    ת.י.: זאת גישה של סרט עלילתי
    נ.ו.: לגמרי. זה גם דבר שהבנו לאחר הצפיה. שהסגנון של הסרט חייב להיות דרמטי, עלילתי. ראינו סרטי קולג' אמריקאים העוסקים בספורט, כי מבחינתנו הספור של הפועל בית שאן הוא ספור הוליבודי קלאסי. כשהעמדנו תסריט עריכה, עבדתי לפי כל חוקי הדרמה: נציג מטרה, גבורים, שאיפות, מכשולים, קונפליקט.
    גם האורך של הסרט הסתמן כבר אז כמשך של סרט עלילתי, משהו שבין שעה ורבע לשעה וחצי.

    ת.י.: מבחינה סגנונית, הסרט קובע קצב אנרגטי מאד, מתוח מאוד מהפריים הראשון ועד האחרון. זה הישג מרשים לעורך- להחזיק 80 דקות בקצב ובאופי חיתוך כזה. אני קוראת לסגנון הזה "מיזנסצינה חיתוכית", ורואים שכמותה בעיקר בסרטים אמריקאים עתירי תקציב המאפשר לכסות כל סצינה מזויות רבות. אם לצופה הרגיל הסרט שלכם עובר כחויה רבת עוצמות, ההתפעלות המקצועית נובעת גם מהעובדה שהצלחת להציב סרט דוקומנטרי הנראה מסוגנן כאילו צולם מעשרות זויות. מתי נולד הסגנון המיוחד הזה?
    נ.ו.: גם מכורח וגם מהעניין עצמו. המשחק נורא אנרגטי. האנשים בלחץ, מוציאים המון קיטור. הכל שם ענין של חיים ומוות. מבחינה דרמטית היה צורך ליצור מתח גובר ועולה.
    והיו גם אילוצים- צילומים שלא החזיקו שוט והרגשתי שצריך לחתוך ולבנות את הארועים כסצינות, כך שהעריכה תשלוט על הדרמה ע"י המקצב.
    אני חושב שבאמת מה שיצר את הסגנון של הסרט היה המשחק הראשון. כשהתחלנו לערוך, היתה לנו החלטה שאנחנו צריכים לערוך אותו אחרת ממשחק רגיל המוגש בטלויזיה. מבחינת העלילה, כסצינת אקספוזיציה, רצינו דרך המשחק לעשות הכרות עם השחקנים- כדמויות מעצבות קבוצה - וכך להכנס פנימה, לממד אישי יותר.
    המשחק עצמו היה משעמם. היה בונקר . הם תקפו ותקפו, השוער הגן. הדרמה היתה בסוף.
    אבל רצינו להעביר את האוירה, להגביר את ההזדהות, כדי שהבאסה תעבור חזק.
    כנקודת מבט התחלנו מהזוית המוכרת לצופי הטלויזיה- יורם ארבל משדר ומולו מציב הסרט את שלומי כקונטרה. שני הקוים מצטלבים בסיום, כששלומי יושב על הספסל חפוי ראש אנחנו כבר מכירים אותו ואת אישתו, את החלומות ואת התסכול של מי שרגע לפני התהילה היא נשמטת מידיו. כצופה אתה מזדהה עם שלומי, הלוזר, וככה הסרט מעביר יותר מאשר הדיווח העתונאי השטוח של "הפועל בית שאן הפסידו 1:0".

    ת.י.: כסרט, היתה שמה הבטחה גדולה. סרטים רבים נכשלים בנקודה שאחרי, כשלא מצליחים לממש ולהחזיק בסגנון שהובטח. אתם הצלחתם.
    נ.ו.: היה לנו ברור שבגלל האורך של הסרט, חייבים ליצור פיקים (שיאים) של מתח. הגדרנו ארבעה פיקים של מצבי רוח, המובילים לשיא הסופי:
    דכאון ו"דפקו אותנו" אחרי ת"א
    שנאה- לפטר את המאמן אחרי באר שבע
    יאוש אחרי אשדוד. לעומת הפיקים האחרים, זה היה פיק הפוך, של דכאון עמוק שמזדחל לאורך הסרט ונהיה כאן משבר נפשי. ואז ב- קאט
    התקוה. מנצחים את נתניה! האוהדים צועקים , מאושרים סוף סוף ו- פיני כבר מזכיר מי הבא בתור. בקאט חוזרים למציאות הסזיפית. ומשם נבנה הסוף, כמו באגדות.
    ההתרחשויות בסרט סיפקו כאלה עוצמות שלא פחדנו להוביל עם פיקים חזקים.

    טכניקות של עריכה אפשרו לנו להעצים את הממד הרגשי. את דיברת על הקטע עם השוער, ובסיקונס הזה יש עוד משהו סוביקטיבי. באחת העצירות של שלומי יש גם סלאו וגם הכפלה של העצירה וחיזקנו את זה בסאונד, באפקט ששמנו על שתי הבעיטות - הראשונה נערכה במהירות רגילה והשניה בסלאו.

    ת.י. : גם השימוש שעשיתם בקריינות היה מצוין. בזמן האחרון יש סטיגמה כזו נגד קריינות. בטח ריאקציה לשלטון הטלויזיה הממלכתית . לפעמים מרוב מרד שוכחים שקריינות היא כלי קולנועי לכל דבר המאפשר ביטוי אישי ונתקעים על סטיגמה חדשה.
    נ.ו. : יורם ארבל ורינו הם שני משתתפים חיצוניים שמשחקים ביחד מול משחק אחד. יש התאורים והסופרלטיבים של יורם ארבל, איש "העולם ההוא", מול רינו שהוא כאילו מהצד של הקבוצה, מכיר ונותן מידע פנימי, לפעמים אפילו פרשנויות אישיות. זה מאפשר להוסיף עוצמה לתחושות, להגביר את ההזדהות של הצופה, לעשות הכנה נפשית " באר שבע מתמודדת על אירופה. הם יבואו לבית שאן וידרסו אותם.." או "מכבי ת"א הקבוצה עם הכסף"- מחדיר את הגוליית מול דוד. מה זה בשביל הביתשאנים לשחק שם מול 20 אלף צופים.

    ת.י.: החלטה של לפני העריכה?
    נ.ו.: כן. היה ברור שצריכה להיות קרינות, כדרך להוסיף פרטים ורק. אבל לא היה ברור מה יהיה הקו שלה. בזמן העריכה התקבל הטון הזה, של ספור שיש בו גם הומור , גם מתח.
    כשערכנו את המשחק נגד אשדוד, הבנו שלא צריך להראות את האוהדים, אבל מבחינה רגשית, היה חסר המימד של הקבוצה- מי שיתן את התחושות. יורם ארבל נותן דיווח כללי ושם את הדגש על מכבי ת"א. הפתרון היה שרינו ידבר, כנציג של בית שאן. הוא היה כותב תוך כדי עריכה ולקראת הפיין קאט הוא ישב בבית עם הסרט וכתב את הגרסא הסופית .

    תמר: במבט לאחור, תמיד מעניין לבדוק את התהליך שעוברים במהלך העריכה. היחס שבין המשתנה לקבוע בעשיה אומנותית. מה נשאר מתסריט העריכה ומה נבע מהתוצאות?
    ספור המחבלים, למשל, היה נושא שרינו ודורון הלכו איתו לצילומים ובהתחלה דובר לשלב אותו לאורך הסרט כקו שלישי. אבל הבנו שזה יהיה חיצוני מדי לעלילה. אבל היה חשוב להכניס את הארוע לסרט, כי לכל אחד היה הספור שלו ובסופו של דבר זה הצטבר כזכרון קולקטיבי, שנותן ממד פסיכולוגי לגבורים. כבר בצפיה ראיתי את החיבור האסוציאטיבי בין זיקוקי יום העצמאות ל"בום" של פרשת המחבלים. הדמיון היה שבשתי הסצינות כל העיר התרכזה במקום אחד, סביב ארוע משותף , שבמקרה אחד הוא שורשי ומרגש ובמקרה השני חוליגני, שכל החרה יוצא. שני קצוות של אותה אישיות של העיר.

    היתה התלבטות על הפתיחה של הסרט. היתה מזל דאהן, זקנה מרוקאית שדורון תפס במקרה, שמספרת במבטא חריף איך הביאו אותה למעברה, לא היה כלום, רק יער ו"בשבת הראשונה שהייתי כאן אחד הרג את השני על כדורגל?"
    כלומר, שיחקו שמה כדורגל ואחד הוציא סכין והרג את השני. ודורון לא מאמין ויש שם דיאלוג מדהים. פתיחה קלאסית שמניחה את הסטריאוטיפ ואומרת 'זה מה שאנחנו יודעים על בית שאן' . הגענו ועכשיו נכיר יותר. דורון רצה לפתוח עם זה את הסרט ורינו התנגד. הסטריאוטיפיים קיימים אצל הצופה, לא צריך לקבע אותם בלהגיד 'הנה אנחנו הולכים לראות סרט על עירה נחשלת'. זאת מלכודת. איך שהסרט ערוך, עם הסינק של מאיר השוער על כמה חשוב כדורגל ושכתוב בעיתון ומדברים עליו- פותח את הסרט מההיבט של ההצלחה והכבוד ולא מה'מרוקאי סכין'. אנחנו נפגשים עם העיר דרך הדור החדש שמשתלב ומתלבט ומבין שזאת הדרך ללחום, לא הצעקות וה'דפקו אותנו' שהן בדרך כלל הנסיבות בהן מתייחסים בית שאן בתקשורת.
    לא שדורון רצה לצאת גזעני או משהו, הויכוח היה על הפרשנויות.

    ת.י.: המיקום שעושה את ההקשר. אני מתארת לעצמי שיש משמעות לרקע המשפחתי של הבמאים, וזה גורם שהשפיע על רוח הסרט.
    נ.י.: דורון ממוצא תורכי, רינו טריפוליטאי. הם מתחברים למשפחתיות הזו. מה זה אומר להיות בן של מנהל קבוצה שמחנך אותו תהיה בכדורגל כי זה מרויח הרבה כסף. חלום של אב שרוצה ממשיך מצליח. ככה סויסה שמריץ את הבן שלו שילמד 12 שנים ויצא מבית שאן. ומאיר שנורא רוצה להתפרסם. הוא מוזמן לחתונות, מצלמים אותו לפוגים אבל הוא לא יכול לעזוב את הבית ואת האוכל של אמא. בין לשחק בבית שאן או לשחק בבאר שבע הוא ישאר בבית.
    לעריכה הם באו עם הבנות כלליות על הכיוון של הסרט . הם יצאו לצילומים נורא מהר, תוך שבועיים בסך הכל מהזמן שרינו בא עם הרעיון לסרט הדליק את דורון , ואבי ארמוזה מאולפני הבירה שם כסף . אז חוץ מהענין של הפועל בית שאן הנאבקת על מקומה בליגה, היו דברים שהם רצו שיהיו. היהדות, המשפחתיות, האינטריגות והפוליטיקה. ההסתכלות מגובה העינים. כבמאים, הם לא מחפשים סנסציות. הם נפגשו עם האנשים, התידדו איתם, במשחק האחרון הם עמדו כמו כולם וכססו אצבעות. הם שם. לכן גם הם נכנסו לסרט. כי הם באמת הלכו למאיר הביתה והעירו אותו. זה מסמל משהו. גם הבחירה שלהם במאיר, השוער, כדמות מובילה היתה בחירה לא שגרתית. בד"כ לוקחים את החלוץ .
    אופי השיחות שניהלו עם האנשים. זה השפיע על רוח הסרט אבל הסצינות נבנו בעריכה. גם סצינות שנראות כמו שיחה בין אנשים, בבורקס למשל, היו בעצם ראיונות נפרדים.
    שיחקנו עם הסצינות כדי לבנות את הגרף הרגשי של הסרט.

    ת.י.: הגרף הרגשי, זאת מילה שאני אוהבת. לא כל העוסקים בקולנוע מסכימים על העובדה שיש תבניות ושאפשר לצפות מהלכי צפיה.
    נ.ו.: אריסטו הגדיר את הדרמה בצורה ברורה. דרמה זה רק רגשות. אתה מזדהה כשאתה קשור. אתה מתחבר. כשאתה רואה את יגאל עמיר יורה ברבין ואתה רואה את רבין מסתובב ואתה שואל את עצמך על מה הוא חושב? וזה הורס אותך.. זה לא מזעזע.. ערכתי עכשיו סרט וראיתי את השוט הזה המון פעמים. הזעזוע הוא לא מהאקט אדם יורה באדם. הזעזוע זה בגלל כל מה שנבע משם. כל מה שאתה יודע ומכיר. אז זה עובד כמו פטיש.
    וככה זה יכול לעבוד בסרט דוקומנטרי. להביא לצופה את הספור, את כל הרקע. שתלך עם מה שקורה, שתתרגש, שתהיה שם.

    ת.י.: מניפולציה?
    נ.ו.: מניפולציה בחומר כדי לייצר רגשות, לא מניפולציה על הרגשות. רצינו להביא את הצופה למצב שהוא כמו תושב המקום. מכיר את האמא ואת האח ואת הבית. אחרת אתה מנותק. זה נשאר כמו תמונה על הקיר, ידיעה בעיתון. כשאני מפחד שהיצור מ'הנוסע השמיני' יקפוץ עלי מאחורה זה בגלל שאני שם.
    אם אתה בפנים אתה עובר תהפוכות רגשיות. זה לא מניפולציה על הארועים אלא איתם. הרגשות היו שם. המצלמה קלטה אותם. התפקיד שלי הוא לעבד את החומר ככה שתחווה אותם. אני מסדר את זה בזמן מרוכז. יש לי שעה ועשרים להעביר את כל החיים, את כל הרגשות, מה שאתה שופך אצל פסיכולוג. שתוכל להתרגש גם עכשיו. (אוי, כמה שאני צריכה להתאפק עכשיו, כשנעם מתנסח על עריכה ואני צריכה לשתוק. אבל אני מהנהנת, חיוך רחב מסגיר את הנחת. נורא כיף לשמוע מישהו שחושב כמוני...)
    זה לא לרכז את הזמן- זה ליצור הזדהות מלאה שאתה חי וחווה התרחשות מסוימת.
    המניפולציה היא בדחיסת הזמן. סרט אמור להוציא אותך מהדמות שלך ולהכניס אותך לדמות אחרת. מה היה אכפת לך מהפועל בית שאן לפני שהתחלת לראות את הסרט? פתאום אתה מתבאס שהם חטפו גול.
    סרט זה עולם, שאתה צריך להכניס את הצופה שלך אליו מהר, כדי לנצל את הזמן. אנחנו מצליחים כשאנחנו תופסים את הצופה מהר ואז הוא לא סתם רואה סרט, הוא חווה התרחשות.

    ת.י.: הפסקול נוכח מאד. פסקול משפיע שעוזר מאד לחויה הרגשית. גם המוסיקה וגם האפקטים, גם צעקות הקהל וגם.. השקט.
    נ.ו.: כן. המוסיקה בהתחלה נותנת קצב ועם הזמן מעבירה ממד, למשהו פנטסטי.
    המוסיקה הזאת, של שושן שגדל ב בית שאן עד בגיל 15, היא המוסיקה שהם שמעו כל הנסיעות לצילומים. ושושן התאים מצוין למסר שלנו. כמו הכדורגלנים הוא הדור החדש שרוצה לפרוץ את המסגרת. מוסיקה שיש בה גם המון רגשות מרוקאים וגם פורצת גבולות עממיים. בבית שאן שונאים את המוסיקה הזאת 'מה זה שר במרוקאית על מוסיקה כזאת..'
    תוך כדי עריכה איפה שהיינו צריכים מוסיקה חיפשנו קטע עם אוירה מתאימה. לפעמים גם עשיתי עריכת מוסיקה, להתאים. שושן שמע שינויים שעשיתי והתלהב .
    הפסקול בנוי מאד על סאונדים פרטניים. אוירה אנושית, רוחשת. המון טקסטים שאספתי. קריאות של אוהדים, צעקות, קללות. תמיד האנשים מדברים עם כשברקע יש מוסיקה. הגעתי למיקס עם ערוצים מוכנים. גם המוסיקה היתה מונחת במדויק.
    פיליפ, עורך הפסקול, הוסיף ממדים. רגעים מיוחדים. למשל אחרי הגול הראשון בנתניה כשהם מתחבקים , היה לנו סאונד מכמה זויות צילום. ואני ערכתי סצינה שאחד בא וצועק "בוא יא מזדיין, בוא יא מאנייק" שני שחקנים- האחד הגיש את הכדור והשני תקע את הגול. ועשיתי חיבוקים בסלאומושיין ודאבל אקשין. פיליפ הוריד את כל הערוצים ושם הדהוד על ה"בוא יא מאנייק" . מה שיצא זה שקט, השניים מתחבקים ובא לך להתחבק איתם. זה מרגש מאד.

    ת. י.: היה לך איזה צופה פוטנציאלי בראש?
    נ.ו.: כולם. הצופים הבטוחים הם אוהדי הכדורגל אבל לא בשבילם עשינו את הסרט, כי הם ידעו את הסוף. אבל גם אותם היה צריך להחזיק במתח.
    רצינו שכל אחד יתחבר לסרט. כמו בפיטצ'ר. כי זה ספור יותר רחב. של עיר, של מאבק האנדרדוג המנסה להוכיח, ספור של כבוד ויאוש ואהבה גדולה.
    המון נשים סיפרו שמעולם לא ראו כדורגל. התישבו כי הבעל ראה, הטלויזיה היתה פתוחה ו.. נתפסו וראו אותו עד הסוף. מבחינתי זאת מחמאה גדולה. בכלל , מה שהכי מרגש אותי זאת העובדה שאנשים ממשיכים לזכור אותו גם הרבה אחרי . ואנשים ישבו לראות אותו פעם שניה, כשהייתה הקרנה חוזרת.

    ת. י.: אני חושבת שבסרט הזה התממש כל מה שאתה יודע וחושב על קולנוע ועריכה. גם איזו שפה יחודית שלך, מעין מיקס של מונטאז' ומקצב קליפי של פרסומות, בניסוחים דרמטים.
    עורכי פרסומות, בדרך כלל, יש להם מקצב מדליק , הם עובדים אינטואיטיבית , והם מפליאים במניפולציות של פריים ושוט כי משום מה הם גם בורכו בכשרונות טכנולוגיים.. עורכים של סרטים ארוכים הם בדרך כלל יותר מתנסחים, מתעסקים בטקסטים ובאמירה , בתהליך, בדרמה. עם מאור קשת הגדרנו את ההבדל בין עיסוק בפריים ובין עיסוק בקאט, כמה שמבדיל בין תחומי ענין של עורך פרסומת לתחום של עורך סרט ארוך.
    נ.ו.: גם בפרסומות, תמיד זה היה למצוא את החיבור בין שני שוטים. משהו במחשבה שלי עובד לינארי. לכל דבר יש סיבה ותוצאה. דבר לא מנותק. לפעמים זה תוקע אותי אבל אני מחפש סיבה , אסוציאיטיבית או ויזואלית או תוכנית. חיבור המשכי או מנוגד. שהעימות שנוצר בחיבור של שוטים שונים יוציא משהו נוסף.
    ת. י.: זה המונטאז' .
    נ.ו.: אני לוקח ארוע ומוסיף לו נדבך- ממד הרגש, האהבה. החיבור יוצר את המשמעויות (במחברת שלי כתוב 'נעם מתרגש') זה החיפוש אחרי המבנה הדרמטי , שוט מחזק שוט.
    כמו אחד הקטעים היפים בסרט: סוף המשחק עם נתניה -סוף סוף נצחון אחרי כל ההפסדים.
    השמחה המטורפת. אחד בפלפון מדבר עם הרדיו, אלישע מתראיין. האוהדים צועקים "אלישע ! סולחים על שבוע שעבר". זה מוסיף את הנדבכים ל'סוף של המשחק".
    ואז עוברים לבקר שבת שלפני המשחק האחרון. בית כנסת, מניחים תפילין. זה מכניס מתח. הנה גמרנו עם אלוהים, עכשיו מתחיל הדבר האמיתי.. נועלים את השערים, קונים כרטיסים. שקט. שומעים רק את ציוץ הצפורים . כמו בקבוץ כנרת. אתה מרגיש את המתח.
    השקט שלפני הסערה.

    ת. י.: אתה מתייחס לעריכה כמו אל כתיבה?
    נ.ו.: בדוקומנטרי לחלוטין. אתה חייב להכניס רגשות, לתאר "היה יום חורף אפרורי".. התאורים הספרותיים. זה לא בעלילה, זה בדמויים, זה במוסיקה. אז אתה כותב את הדמויות, בונה ומאפיין אותן. לפעמים אתה קצת מגזים, מחצין נקודת אופי אחת ושם אחרת בצד. אתה מחליט ע"פ מה שאתה רוצה שהדמות תייצג. אתה שולט בזמן לחלוטין. אתה יכול לקצר ולהשהות. אתה יכול לערוך את הטקסטים כך שיגידו משהו אחד ולא אחר. אתה לא מוציא מהקשר, אתה שם הדגשים.
    אתה יכול לרכך דמות או לעשות אותה מעצבנת. כמו שעשיתי עם שלומי שכל הזמן מקטר. אז הוצאתי אותו פטאטי. או אלישע, המאמן. דמות מאד סגורה. היינו צריכים לבנות אותו ככה שיגידו איזה דמות, איזה כריזמה. בחומר זה כמעט לא קיים. הרבה מאלישע עובר דרך אנשים שמדברים עליו. מה שהאוהדים עושים לו. השתיקה שלו מקבלת כוח בעימות איתם.

    א. שקראה את הטיוטה, אמרה לי שמשתמע מהשיחה כאילו העורך עשה את הסרט , ומי שלא מכיר את נעם עוד יכול לחשוב שהוא מגלומן, ונעם בהחלט לא כזה. הסכמתי איתה שכנראה זו החולשה של שנינו, ואולי של המקצוע. נובע מהאופי הבודד מאד של העבודה עצמה, בחדר , מנותק מהעולם ומרכיב עולם. יש משהו אישי ואינטימי מאד במלאכת העריכה, ולפעמים הגבולות מטשטים בין המי והמתי. במיוחד בסרט דוקומנטרי, שם העורך יכול להשפיע על השוטים כמו צלם ועל התכנים כמו במאי. שיחה של שני חברים למקצוע, יכולה לקומם במיקוד היתר לשלב הזה של כלל העשיה. ומצד שני, על הבמאים תמיד כותבים. ..

    ת. י.: עורך שאני מאד מעריכה אמר לי בעקבות משהו שכתבתי, שאני מייחסת יותר מדי יצירה לעניין הפונקציונאלי הזה שנקרא עריכה.
    נ.ו.: לא יודע, החיים משעממים בסך הכל. גם שם הכל מתרחש לפי איזה תהליך דרמטי, אבל כמה זמן בין שיא לשיא... ולפעמים אין קתרזיס וכלכך הרבה עניינים מצטלבים זה בזה. כשאתה בא לעשות סרט אתה חייב למקד. להאיר דברים מסויימים ולנפות אחרים. אתה ממין וזאת כבר פעולה סובייקטיבית. ואת כל החומרים אתה חייב לסדר ככה שיגיבו אחד אחרי השני. שאלו אותי אם מה היה קורה אם בית שאן לא היו מנצחים את חיפה. אז היה סרט או לא היה? זה לא בגלל שהם נצחו יצא סרט טוב. אולי הקהל היה יוצא פחות שמח.

    ת. י.: מאד הערכתי את הכותרות של היום שאחרי , הסוגרות את הסרט. בחיים שלא כמו באגדות, לא חיים אחר כך באושר ועושר.
    נ.ו.: כן , להוריד למציאות. לא להשאיר סינדרלה בנעלי יהלומים. הרי אנחנו יודעים שלמחרת הנצחון חזרו למאבק ולאינטריגות, וזה עזב, וזה פוטר. זה הממד של האנשים שיוצרים את הספור.

    ת.י.: אז מה היחסים בין השראה לעבודה קשה?
    נ.ו.: אצלי זה בגלים. כשאני מתחיל לעבוד אין לי מושג. אני אומר נתחיל להניח ונראה. ואז בא רעיון, אני עובד ועובד עד שיוצא . ואז אני צופה ואומר 'זה גדול'. ואז יש עוד סצינה ומחדש.. אבל היו הרבה מאד רגעי השראה... הרבה יותר רגעים קשים אבל.. היו רגעי השראה.
    אני זוכר את הפעם הראשונה שראינו את החצי השני של הראפקאט. התחלנו קשה. 12 בלילה, היינו נורא עיפים. פחדנו. אחרי שעה וחצי התחלנו לרקוד. זה היה רגע חזק.
    אחר כך ישבתי לכתוב רעיונות לתסריט המשך .

    סרט של פעם בחיים?
    תחושה שכן.. יהיה קשה לחזור על זה. גם הספור חד פעמי. אני לא יודע. יש פחד של איך מגיעים לרף הזה עוד פעם. ההתנסות היא של פעם בחיים. המפגש עם רינו היה פעם בחיים. לתפוס בן אדם שגם נורא מבין איך אני חושב וגם יש לו את הראיה הרחבה והנורא מיוחדת ויכולת לתקוף את הדברים מזויות מיוחדות ואיך שהוא יודע לערוך מבלי להיות קולנוען. הוא עיתונאי וסופר, דורון עתונאי. , אז הוא מתייחס לאיך להגיש לצופה את האינפורמציה. הוא יודע לספר סיפור. אחרי הראףקאט הוא שהגדיר את תהליך העבודה בהמשך.
    איך זה לערוך פרסומות אחרי מסע כזה?
    נורא קל. אבל דווקא הסגנון שלי או זה שהתקבע, תורם גם לפרסומות. למשל MTV אני לא אוכל לערוך כי אין לזה משמעות, כשהפריימים מתחלפים כל כך מהר. גם בפרסומות אני מחפש ליירים (שכבות) של ממדים. בדרך כלל באמצעות מוסיקה מייחדת.
    אבל פרסומות זה פחות מפעיל אותי. כן, יש המון אדרנלין וסבבה אבל אין לי הרבה מה לעשות שם. צריך לעבוד נורא מדויק ומקצועי אבל אין הרבה מקום לביטוי עצמי. מה שכן הספוק הרבה יותר מיידי..
    ת. י.: וגם השכר.. אני מתארת לי שזאת עוד סיבה למה יכולת להשקיע כל כך הרבה בסרט.
    נ.ו.: כן, זאת בעיה. הם תקצבו את הסרט ב- 40 ימי עריכה. אני אמרתי שיהיו 60. בסוף ערכנו 120 ימים.
    הזמנים שנותנים לעריכה של סרטים דוקומנטרים כאן הם לא ריאלים. זה מראה חוסר הבנה והערכה לחשיבות של תהליך העריכה. לא פעם אני רואה סרט שעם עוד שבוע שבועיים עריכה היו משפרים אותו לקצב נורמלי.
    אז בסרט הזה בפרוש השקעתי. בחצי שנה של עבודה הרווחתי 10 אלפים דולר (עורך פרסומות מרויח בין 800 לאלף דולר ליום) . ומדובר על שבתות, לילות, משמרות כפולות. נכנסתי לחובות מטורפים.

    אם רציתי שיהיו לשיחה הזאת מסקנות, הן נעוצות בנתונים האלה. ברור שמעבר לנתוני הפתיחה של ספור טוב וכשרון המבצעים- חייבים להקדיש את הזמן והמשאבים כדי להגיע לתוצאה קולנועית כל כך מרשימה.
    עריכת הסרט "בית שאן: סרט מלחמה" עלתה פי שלוש מהתקציב המקורי . אנחנו הרווחנו הרבה יותר.

    קוביות

    בית שאן : סרט מלחמה
    סרט המתעד את מאבקה של קבוצת הכדורגל המקומית להשאר בליגה הלאומית
    אורך: 82 דקות
    במאים: רינו צרור ודורון צברי
    עורך: נעם ויסמן
    מפיק: אבי ארמוזה, אולפני הבירה
    צילום: דרור מורד
    הקלטה: אולג
    פסקול: פיליפ גוזלן
    מוסיקה: שושן
    הופק עבור טלעד

    לוגיסטיקה:
    תקופת העריכה אוגוסט 95 - פברואר 96
    צילומים: 10 ימי צילום מתוכם 3 ימים של 2 מצלמות.
    כ- 70 קלטות של חומר גלם דוקומנטרי (50 שעות)
    90 דקותX 5 משחקים = 7.5 שעות ח"ג צילומי הטלויזיה

    לוח זמנים, מצפיה בראש'ס ועד MASTER ON LINE:
    שבועיים וחצי צפיה ורישום
    שבוע וחצי הכנת תסריט לעריכה
    120 ימי עריכת OFF LINE:
    גרסת ראף קאט ראשונה: 2:40 שעות
    3 וחצי חודשים , עריכת 12 גירסאות מתקדמות עד לסופית.
    עריכת FIN CUT - 10 ימים
    הכנת ערוצי קול למיקס - 5 ימים
    עיצוב פס קול ומיקס- 7 ימים
    ON LINE תמונה: 5 ימים

    סלנג:

    ROUGH CUT (עריכה גולמית): העמדת מבנה, הכללת כל מרכיבי התסריט והצבת סגנון.
    FIN CUT (ליטוש העריכה) : הצבת הסרט לאורכו הסופי, קביעת קצב , ליטוש הקאטים ומרכיבי פס קול מרכזיים
    OFF LINE: עריכת סקיצה מהעתקי חומר גלם או מדגימתו למחשב דיגטלי לעריכה
    עד להשלמת הסרט : מבנה, אורך ויחסי השוטים (קול ותמונה) .
    ON LINE: העתקת חומרי הגלם המקוריים על בסיס נתוני עריכת הOFF LINE ,
    ליטוש ועיצוב התמונה ופס הקול.
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.