במאים מציגים עורך – ערב מחווה לדני יצחקי. 2006

    במאים מציגים עורך – ערב מחווה לדני יצחקי. 2006
    ערכה וכתבה: תמר ירון

    דני נפטר בפתאומיות. סרטן קטלני שלא השאיר זמן לפרידות. דליה מבורך ודני דותן חיכו לו עם סרט חדש, שחר רוזן הקים חדר עריכה בחצר הבית. בסטודיו של מיכל רובנר תמיד עבדו על משהו חדש לתערוכה הבאה. לוח הזמנים שלו היה סגור שנה קדימה, אם לא יותר. דני מצידו היה שקוע בפרויקט אחר, שיקח אותו למקום חדש, אישי. לא קולנוע ולא עריכה.

    ערב המחווה היה תגובה ספונטנית, יחודית מסוגה. סרטים שייכים לבמאים. הערב הם באו להציג קטעים ולדבר על האיש ועל יצירתו.
    "דני היה אחד העורכים המוכשרים והאהובים ביותר בישראל. חוכמתו, השקפותיו המקוריות, כנותו, רגישותו לבני אדם והבנתו הקולנועית הנדירה, הפכו את העבודה איתו לפורייה ומאתגרת." כתבנו בהזמנה לערב שנערך ב 23.11.06

    את הערב יזמה הבמאית מיכל אביעד. יוזמה שנתנה לנו עשייה, כדרך להתאושש מההלם. מהצער העמוק.
    דני ביים סרטים כבר מנעוריו. גם כבמאי וגם כעורך שאף ליצור קולנוע מקורי, חד אמירות, שובר גבולות ומפתיע.
    פתחנו עם "שיא הנתק הטוטאלי"(1992) קליפ פוסט מודרניסטי למוסיקה של עידו אמין שדני ביים כפרומו לסרט הראשון שערך- "אדי קינג" של גידי דר.
    https://youtu.be/TxyMDzEBUb0

    גידי דר (אדי קינג, 1992):
    https://youtu.be/bl4xZOOpRzY
    ניסתי להיזכר איפה נפגשנו פעם ראשונה, כנראה בחדרי העריכה כשהייתי מחפש ספייסינג . כשעשיתי את אדי קינג, עברתי כל מיני עורכים, רציניים כאלה והיה ברור שאף אחד לא מסוגל לערוך את הסרט הזה מבחינת הגישה. יש לי זיכרון שאני הולך ברחוב ונתקל בדני, משוטטים קצת ופתאום אני אומר לו: "אולי אתה תערוך את זה?"
    וככה התחלנו את הסרט, אני חושב שככה דני התחיל את העריכה בכלל.
    זו היתה עבודה בתנאים רצחניים, מאוד קשים, בלתי אפשריים כאלה, וזה היה קשר מאוד מאוד חזק וקרוב בינינו.
    יש משהו של אמת בשלב הזה של העריכה, זה מאוד חשוף. זה משהו שונה מכל התפקידים האחרים שאתה עובד איתם בסרטים, כי זה מישהו שהוא בעצם עומד בגובה שלך, והוא איתך ביחד באותו מקום.
    ההשפעה שלו היא בכל מקום. מוזיקה.. אום כול תום, איסמהם.. והמון דברים... היה לנו שם חיבור כזה של שני אנשים שפשוט נסחפים לאיזה מקום וכבר בלי שום היגיון בכלל בסרט הזה.

    תמר: את דני אני מכירה למעלה מ 20 שנה. כשהוא ואילנה התאהבו, נפגשו שתי חצרות והורחבה הממלכה. חצרות של יוצרים, ממלכה של יצירה.
    שנות השמונים בתל אביב, שנות העשרים שלנו – ימים של פריחה תרבותית בשוליים. אלו שמזינים את המרכז. אילנה זו אילנה צברי, הבסיסטית של מע"צ – להקת הרוק האלטרנטיבי שעירבה רוק באתני , טקסטים של מחאה חברתית ופוליטית, סימפול של בן גוריון מכריז על הקמת המדינה על רקע השעון הדובר.
    זוכרים את אימת הגשם של צ'רנוביל 88? אז , כשכולנו ישבנו בבית חוששים מהגשם הרדיו אקטיבי, דני ישב עם גיא פילבסקי. וכתבו את "טיפטוף". אחר כך דני גייס את כולם ועשינו סרט. אף ועדה לא אישרה, אף בית קולנוע לא חיכה, עשינו סרט כי זה מה שרצינו לעשות עם החיים שלנו, בתקציב של קלטות וידאו, על טהרת הזמן שלנו והשנור. המטרה הצדיקה את האמצעים. הדרך הנעימה את המטרה, העריכה היתה חוויה של נסיונות ויצירה, תזכורת ללמה בעצם רציתי לעשות קולנוע.
    דני נדלק אז על עריכה ודי מהר נמצאה ההזדמנות לשלב אותו כעוזר עריכה. פילם 35 מ"מ. "טפטוף", סרט וידאו אפוקליפטי הוקרן לראשונה ב"אוזן השלישית" שנפתחה בשינקין.

    ענת אבן (דודא, 93).
    אילן יגודה אמר לי, "ראיתי סרט נפלא, של דני יצחקי. חייבים למצוא אותו, אולי הוא יסכים לערוך לנו". הגשנו לו תסריט שנראה כמו תסריט לסרט עלילתי, דברנו על הסרט ועל קולנוע דוקומנטרי והיה ברור לנו מיד שזו תחילתה של חברות מופלאה. זה היה הסרט הראשון שלי, והסרט הדוקומנטרי הראשון שדני נגע בו. נראה לי שלא אגזים אם אומר שאת הדיון המשמעותי העמוק והרציני הנלווה לעשייה הקולנועית שלי ניהלתי לראשונה עם דני, איתו בניתי את היסודות של תהליכי העבודה שעד היום אני עובדת לאורם.

    נהגנו לצאת במהלך העריכה עם הניירות והרשימות לרחובות של דרום העיר. מסתובבים ומדברים. דנים בסצנה הבעייתית של אותו יום, מפרקים מבנה ובונים חדש, מנתחים את הדמויות, מדברים על הסגנון. וכמו העריכה האסוציאטיבית של דני גם בשיחות, מהר מאוד היינו עוברים לדבר על החיים, על הילדות, המשפחה, ההורים, החלומות. הלכנו לקולנוע , לתערוכות, העולם בחוץ היה חלק בלתי נפרד מחדר העריכה.

    השיחות האלה לעיתים תכופות היו מתלהטות לויכוחים קשים, מריבות, אי הסכמות. לפעמים הייאוש היה גדול אבל תמיד זה היה תהליך של לימוד והעשרה. עבורי זו העבודה המשמעותית באמת עם עורך על סרט, זה מסע משותף של גילוי ועיבוד וחיפוש. ודני היה השותף המושלם לדרך הזו.
    ואף פעם לא חרגנו בסופו של דבר מיום עריכה אחד לדקה של סרט -הזמן התקני לעריכה מורכבת.

    דודא הוא סרט על נרקומנים והוא מורכב מכמה מימדים של זמן. זה סיפור של שני גיבורים שעוברים תהליך של ניקוי ושיקום מהסמים. שניהם לכאורה מתחילים את סיפורם באותה נקודת זמן, אבל בהמשך, אנחנו מתחילים ללכת אחורה בזמן עם אחת הדמויות. אפשרות להעמיק בה ובעולמה.
    דני מאוד אהב את האנשים האלה, באחת השיחות שלנו הוא הגדיר אותם כאנשים שהראש שלהם נמצא גבוה בשמים והרגליים שלהם תקועות עמוק בבוץ ועל הפער הזה אפשר לגשר רק אם מסטולים.
    דני היה העורך הראשון שלי, אבל בעיקר הוא היה חבר שלי, וזו היתה זכות גדולה.

    איל שיראי (צפורים בניוטראל" , 95):

    גלית (אשכול) ואני צילמנו סרט, בשנה ב' קמרה אובסקורה. אז ראיתי את "אדי קינג" ואמרנו "הו" "זה הבנאדם שצריך לערוך את הסרט הזה" . ונכנסו לעבודה של כמה שנים, כי המשכנו לצלם ויצרנו את הסרט די על שולחן העריכה. ודני, זה היה תפור עליו. הוא היה נכנס למשהו, מלא חיים, מלא יצירתיות. החיבור שלו לסאונד ותמונה היה לדעתי גאוני ממש.
    הוא היה תופר סצנה, והייתי אומר לו "וואלה הוצאת את זה פי עשר" פשוט לא דמיינתי שזה יכול לצאת כ"כ עובד מהחומרים שצולמו בדלות נוראית, ממש בלי תקציב.
    כמובן שבעריכה יש גם קטעים קשים. לא הגענו אף פעם ל.. ממש לריב.. אבל היו מתחים מסוימים .
    הוא היה עקשן בדרך שלו ואני עקשן בדרך שלי.
    יום אחד הצעתי לו איזה קאט, ומאד התלהבתי ממה שיצא. ואז הוא מסתובב ואומר "יש רק בעיה אחת עם הקאט הזה" אני אומר לו "מה"? "שזה לא רעיון שלי"...זה היה דני. ברגע של מתח , לבוא עם חיוך. החיוך הזה שלו שהיה עושה את הבוקר.

    מתוך דברי הפתיחה, של מיכל אביעד:
    "מה שאנחנו רואים רק כדרך אל הסרט הגמור, הם היחסים העמוקים, האינטימיים כל כך שנוצרים בין עושי הסרט לבין עצמם. מבחינתי אין מקום שבו היחסים חשופים יותר מאשר בחדר העריכה.
    דני היה בוחר במאים שאיתם עבד. למה בחר דווקא בסרטים האלה ודווקא בבמאים האלה? מעבר לצורך להתפרנס, מה היתה הפואטיקה שלו, מה חתימת ידו בקטעים בהם נצפה?"

    גור בנטוביץ ("משהו טוטאלי", 95) קרדיט עריכה משותף עם סשה פרנקלין
    (מאור כהן וטינקרבל, מחדר השינה עד חדר המדרגות)
    הקטע הזה צולם בכלל כ1 שוט ואיך שהוא נראה זה אומר הכל. אתה בא עם הרעיונות הגדולים, המופרכים , המסובכים שלך אבל את דני זה בכלל לא עניין. בשבילו היתה איזו מציאות פנימית שהיה צריך להעביר והוא חתך את השוט בג'אמפ קאטים. בדיעבד אני חושב שהוא צדק, אחרת זה היה מאד מייבש. אני לא בטוח שאז הסכמתי איתו אבל הוא היה יותר עקשן ממני. וזהו. היה תענוג.

    חגי לוי (בכורה, 2002):
    אני רוצה להראות רגע קטע שדני לא ערך... סצינה בשוט אחד.
    חגי: צילמתי לקטע הזה זויות ואינטרקאטים . אבל דני לא הרשה לי לחתוך. שבועיים התווכחתי איתו עד שנכנעתי . ואני חושב שלא יכולתי אחרת, בגלל שהיחסים בינינו תמיד היו של איפכא-מסתברא, של אופוזיציה, אז תמיד הוא היה אומר ההפך.
    היינו אנשים מאוד מאוד שונים. הוא אנרכיסט, אני אובססיבי וקונטרול פריק ו... אני חושב שהוא האיש שהכי אהבתי אחרי המשפחה שלי.

    "ג'ונגל" הוא יצירה של מונטאז'. יצירת מופת , לדעתי. חופשי להביא את מקצביו, השקיע בו דני שנים של סופי שבוע, מחפש להביא אותו לדיוק המושלם. שימוש נפלא בכלים של הקולנוע, צילום, פס קול חזק, מוסיקה מקורית שמרקידה את העריכה יוצרים מקצב מיוחד מאד. אקספרסיבי מאד.

    תמר ירון מציגה את ג'ונגל (בימוי ועריכה דני יצחקי, 2000)
    עריכה עוסקת במכלול ובפרטים. בסדר הסצינות לרצף הסרט ובאופן שבו הן ערוכות.
    מהם חוקיו של עולם הסרט המסויים? מה הסגנון המתאים לו? והדמות הזאת. כן בסינק לא בסינק, כן מדבר או רק שומעים כשהוא שותק . "מהורהר" אנו מפענחים. כצופים. איך יוצרים הרהור?, איך מעבירים תודעה? וזמן?
    קצב, צורה, צבע, תנועה, הקשרים – שוטים יוצרים התרחשות. ברחש הזה נמצאת נשמתו של הסרט, את הרחש הזה יוצרת העריכה.
    בעריכה של דני מצאתי את הצייר, את המוסיקאי, את ההומור המיוחד שלו, את האנושי, את המרוחק, את הסקרן את המנסה. את דני, על כל יופיו.
    בדני שעורך את הסרטים האישיים שלו מצאה הנשמה היתירה שבו מרחבים של יצירה טהורה, ודני טייל במרחבים האלו חופשי.
    ג'ונגל הוא סרט של אדם שרואה את הרוחני שבביבים.

    מיכל אביעד ("לילדים שלי" 2002)
    ישבתי עם דני, לפני שהחלטנו לעבוד ביחד, ניסיתי לשכנע אותו ואת עצמי שיש כאן חומרים לסרט ששווה עריכה. דיברתי על משפחה ועל ירושה לילדים. דיברתי על היחסים בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הקולקטיבי. דיברתי על העמדות הפוליטיות שלי. שאני רוצה שנתייחס לוידיאו ביתי מהשנה שעברה באותו אופן שבו נתייחס לחומרים ארכיונים מלפני 50 ו70 שנה, ההופכים בראש שלנו זיכרון אחד.
    הרעיון ששבה את ליבו של דני היה שאני רוצה לעשות סרט שעשוי כולו משאריות. הרעיון הזה של החומרים כאוסף שברי זיכרון והרעיון של סרט שעשוי משאריות של תקופות שונות, שבו את ליבו של דני, והוא שכלל את אלו תוך כדי עבודה. אנחנו נראה קטע עם אבא שלי בפיקניק משפחתי, מדבר על ימיו כאחד ממקימי קיבוץ העוגן של השומר הצעיר נזכר איך משפחות הערבים שישבו על אדמות הקיבוץ עזבו. בקטע המשלב בין החומרים, הזכרון (חומר ארכיוני) מקדים את הדיבור של אבא על הנושא ובכך גם את ההבנה של הצופה לסיבה שרואים מה שרואים. ברקע נשמע הסאונד מהפיקניק, זמן ההוה . פסקול ומוסיקת הסרטים יוצרים שני זמנים מקבילים, מטמיעים לכל אורך הסצנה את הזיכרון של העבר הרחוק בתוך הזיכרון של העבר הקרוב.

    דוקי דרור, המפיק, על קטע מסרטו של שלומי שיר ז"ל ("ימים עליזים, מר קורטיזון", 2004 )
    בסצינה הזאת, החומרים הכימיים שהתחילו לשנות לשלומי את תפיסת המציאות ירדו גם לשולחן העריכה. ריבוי שכבות התמונה של החדרנית שמסדרת את המיטה של שלומי היא גם הלוזינציה של סמים וגם מניפולציה של זמן - ניסיון לבנות כמה זמנים על משטח זמן אחד. לא מזמן דני נתן לי לקרוא תסריט כזה שהגיבורים בסצינות נראים בכמה זמנים באותו שוט - תחילת הסצינה האמצע והסוף מעורבבים תמונה על תמונה. זה היה חלום של דני לעשות סרט כזה.

    שחר רוזן (מתוך הסדרה "ספור מסגרת"):
    בסרט הראשון היינו ביחד איזה 100 משמרות, המון זמן לדבר.
    ואני זוכר שאני יושב שם בעריכה מאחור ועם כל בחירה שדני עושה או משהו שהוא אומר, אני לומד להעריך אותו יותר ויותר .. הוא מסתכל על המסך ואני מסתכל עליו, הוא היה כאילו... מין איש תרבות ואיש רנסאנס כזה, אבל ברמה האישית "מאנצ''" . באיזה שהוא אופן רציתי שדני יהיה האח הגדול שלי.
    הקטע שנראה, שהוא עבודה מוזמנת (סדרה על אומנות עבור מפעל הפיס). ברעיון די בנאלי, דני בא ועשה כאן משהו שבעיני הוא קסם . לא עניין אותו מאוד הנרטיב. עניין אותו בעיקר התמונה ועניין אותו אימאז'ים ועניין אותו מוזיקה וסאונד. תמונה בסינק מבחינתו היתה רק אופציה. בקטע הזה, ראיון עם אומנית, שקוראים לה אניסה אשקר זה מין רגע קסם כזה שהיא מדברת אוף- סקרין ופתאום לשניות זה הופך להיות און סקרין.

    דני דותן ןדליה מבורך ("כבשה כחולה" 2005) סצינה לקראת סוף הסרט, קדישמן משחזר את בית ילדותו
    דני דותן : בקטע שאנחנו נראה לכם יש בעצם את כל מה שעורך צריך לעשות, אני חושב. הייתה שם עוד דמות, אז הוצאנו אותה מהסצנה ואף אחד לא יודע את זה. חצי ממה שקדישמן אומר הוא לא אמר בכלל באותה הסצנה. עריכה.

    דליה מבורך: המילה שהכי שווה להגיד על דני זה באמת "אהבה" והרבה אמרו אותה פה. באמת אני חושבת שאהבנו אותו. בנאדם שמאוד מאוד מתחברים אליו ברגש. היה לו אוסף כזה של דיסקים, של התחנה מרכזית כאלו, והוא נורא אהב לצאת ולקנות עוד ועוד דיסקים. להקרנה של "כבשה כחולה" בפסטיבל ירושלים, הוא הביא לנו את הדיסק של אריס סאן, הסרט הבא שתכננו איתו. וכתוב: "היה תענוג, דני"
    העריכה איתו הייתה נורא אינטואיטיבית כזו. ואני זוכרת שהיה בלאגן עם המבנה ואיזה יום הוא בא והוא אמר כזה "נראה לי שאולי נתחיל אותו, שמנש'קה יהיה הכי מהרצפה וככה זה יקרה" ופתאום הסרט קרה. שאלנו "על מה הסרט הזה?" אמרנו "זה סרט על איש זקן שמצייר כבשים כדי לחיות" .
    בזמן העריכה הוא נורא התאהב במנש'קה קדישמן וכאילו הזדהה איתו בהמון דברים.
    את הסצנה שנראה, שהיא גם על היתמות של קדישמן, הוא אהב במיוחד .

    התערוכה "שדות", שהוצגה במוזיאון תל אביב השנה, חשפה את יצירתה של מיכל רובנר לקהל הישראלי, אחרי 10 שנים של תערוכות במוזיאונים המובילים.
    סמדר שפי כתבה ב"הארץ": "רובנר הופכת את הווידיאו למדיום גמיש, לנקודת מוצא להרפתקאות שלעומתן מחוויר רוב השימוש הנוכחי במדיום. היא מבטלת את הממד התיעודי, החדשותי, הקונקרטי, לטובת פנטסיה, יוצרת מעין מצב צבירה חדש. זהו מסע להבנת הזמן, לבחינתו כחומר לכל דבר. "
    עם דני עבדה מהסרט הראשון (Border ,96). הקרנת הבכורה התקיימה במוזיאון לאומנות מודרנית, ניו-יורק ומשם הוצגה ברחבי העולם, פותחת דלתות לתערוכות הבאות. וכל השנים האלו דני שותף ליצירתה, נוסע עימה לצילומים ולהקמת תערוכות, עורך הבית בסטודיו שהקימה.
    מיכל רובנר:
    מצד אחד כל רגע נראה לי שדני יכנס , עם כל האנשים שיש פה ועם כל האנרגיה שיש פה ומצד שני הוא היה אומר "מה לי ולקטעים האלה. מה אני צריך את הקטע. לא מתאים לי".
    אני עבדתי עם דני המון המון רגעים והמון שעות במהלך 10 השנים האחרונות. רגעים של תשומת לב טוטאלית שלו. אז תודה לך דני על מה שהיית ותודה לך דני על מה שנתת.

    דווקא את "מי ששונא אותך ימות " 96, הסרט שדני הכי אהב, לא הספקנו להקרין. בחוץ כבר המתין הקהל של ההקרנה שאחרינו. הקרנה משולמת, להבדיל משלנו שניתנה באדיבות סינמטק ת"א ומנהלו אלון גרבוז. עריכה מחפשת הקשרים מוצאת אותה בתחושת המועקה האדירה שחשנו אז. הנה דני חי כל כך בסרט שהצוות של רובנר הכין עם קטעים מעבודתם המשותפת, הנה נגמר. רצינו עוד לשבת שם , לראות ולדבר. וכמו סופו של הערב, יצירה שתמה בקאט חריף. אדם יקר הלך מעולמנו, השאיר אחריו אוצרות של רוח.
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.