על "הדיבוק בשדה התפוחים הקדושים / אהבה אסורה" הדיבוק בשדה האפקטים הדיגיטלים

    תמר ירון משוחחת עם דב שטוייר

    "הדיבוק" שנכנס בחנן שנכנס בלאה , הוא ספור על אהבה בלתי אפשרית, ספור של גורל ונדר שהותר ואב שמסרב להינתק מבתו האהובה. מרכיבים קלאסיים, מיתולוגיים כמו תנכיים. המחזאי היהודי ש. אנסקי יצק במחזה משנת 1918 את המרכיבים המצרפים את החיים לטרגדיה עסיסית והופכים את הטרגדיה למצע של בדיקה מחודשת של ערכים ומוסכמות שבסיומה יוענק לקהל הקטארזיס מהול בדמעות טהרה. יחודו של אנסקי בתקופתו היה השימוש בהווי חיי הקהילה היהודית כזירת האירועים לספור האהבה , תוך התייחסות לעולם פולקלוריסטי הולך ונעלם ומתוך משימה להנציח אוצרות תרבות אלה, מבלי לחסוך בקורתו על פניה הפחות נעימים של הצביעות , תאבת הבצע והקנאות הדתית של הקהילה . *

    בגרסתו המודרנית של הבמאי יוסי זומר "הדיבוק בשדה התפוחים הקדושים" מתרחש בשכונה חרדית ירושלמית סגורה למהדרין ונפתח ביום בו מכוחו של כוח בלתי ידוע, מגיע חנן היתום החילוני לבקר בשכונה אותה עזב בינקותו לאחר תאונת דרכים שקטלה את הוריו. חנן בכלל בדרך להודו אך מבט חטוף בלאה היפה בת סנדר הקצב שותפו של אביו ז"ל, מרתק אותו למקום. חץ האהבה, כאשר נורה, רק אלוהים יכול להתיר אותו . בני האדם מטבעם לסבך. ספור אהבה.

    את הראיון הזה הזמנתי אצל עורך הסרט דוב שטוייר כבר באוגוסט שעבר , כשסיפר לי על הניסיון המרתק של עריכת סרט המשלב אפקטים דיגיטליים , בשלב בו המדומה עוד היה רב על הנראה. את השיחה ערכנו רק לאחרונה, כשהסרט כבר הוקרן באוסקר הישראלי ואסף את פרסי העריכה, פס הקול והצילום. פרס עריכה שני לשטוייר, אחרי "קלרה הקדושה" של 96 (במאים: אורי סיון וארי פולמן), השנה בה התחרה גם "לנגד עיניים מערביות" (במאי: מאיר פיצחרזדה) בעריכתו. שני סרטי בכורה דלי תקציב, סרטים של חברים (מהתיכון ומהאוניברסיטה) בהם שטוייר היה מעורב עוד בשלבי התסריט. "הדיבוק" היה עבורו גם נסיון ראשון כעורך מקצועי לא בהכרח חבר המקבל על כתפיו אחריות של הפקה בת מספר מיליוני דולר.

    דב שטוייר: כבר בראיון העבודה דני גיטץ המפיק השוויצרי שאל אותי "אתה מבין שהסרט לא מיועד לקהל הישראלי בלבד" . היה ברור להם שהם לא יוכלו להחזיר את ההשקעה מהקרנות מקומיות בלבד,

    ושהסרט צריך לדבר אל צופים מחו"ל, כך שניואנסים תרבותיים או מריבות בין חסידויות שונות לא יעניינו את הקהל הזר. בניסיון להגדיר את קהל המטרה, דיברו על קהל צעיר. מכאן נבעה העריכה הקצבית וזה שהוא מתחיל עם מוסיקת רוק .

    גרסת הכיסוי לKNOCK ON HEAVEN’S DOOR .. אני הרגשתי שהיא מאולצת משהו, כאילו דוחפים לך בכפית את סופו הטרגי של הסרט , בלי לשכוח את הדיסק..

    דב שטוייר: ברור שהייתה מחשבה על משהו שימכור את הדיסק של הסרט, אבל האמת שלשיר הזה הגעתי במקרה. כשערכתי את הסצינה שהיא חלק מהאקספוזיציה, חנן יוצא מסנדלר והולך במאה שערים, רציתי שתלווה אותה מוסיקה, שלא ישעמם בהקרנה. ויוסי הביא כמה דיסקים חדשים, ביניהם האוסף של בוב דילן מ"פט גארט ובילי הנער" (סם פקינפה) אז הנחתי את השיר הזה והמפיקים נדלקו, אחר כך אפילו הצליחו לשכנע את רוג'ר ווטרס שיכתוב גרסת כיסוי . לי הייתה הנאה אישית , כי זה סרט שאני מאד אוהב והתאים לי שאני עושה ציטוט. אני בא מקולנוע אישי, כילד ביימתי סרטים בחוגי קולנוע בחיפה ובגיל 16 גיליתי שיותר מכל אני אוהב לערוך. הסרטים עד הדיבוק היו אישיים והיה לנו חופש פעולה. אני זוכר שב 'לנגד עיניים מערביות' כולם אמרו לנו שהסוף ארוך מדי וצריך לקצץ אותו ואנחנו אמרנו "על ה-#@!.... שלנו. אפילו אם הם צודקים, ככה אנחנו אוהבים". פריבילגיה של סרט ראשון. פה בדיבוק זה כבר היה ספור אחר. הרבה כסף מושקע, אני עובד מול אנשי מקצוע מליגה בינלאומית, והנה בכל זאת הכנסתי איזו אמירה אישית, קריצה לחובבי קולנוע שלא תפריע למי שלא מבין. אני אוהב אפיונים, אוהב ציטוטים מקולנוע, הומאג'ים לדברים. אז אפילו אם רק 2% יבינו ויהיו מבסוטים יותר ועדיין המהות נשמרת- היצירה נהיית עמוקה ומורכבת יותר.

    אז אתה רואה בעריכה כלי ביטוי יצירתי?

    דב שטוייר: בטח אחרת לא הייתי מתעסק בזה. ועריכה, את יודעת, אף פעם לא יודעים מה נעשה ועל ידי מי. כשכל העשייה הקולנועית היא עניין של תחנות, אצלנו זאת התחנה הסופית. כל שלב משאירים דברים בלתי פתורים לשלב הבא ואיפה שאין יותר תחנה הבאה זה בעריכה. אפילו גודאר ב"העריכה מלאכתי היפה" מדבר על המפיקים שאומרים "נציל את זה בעריכה" , אז כל מיני נקודות שצריך לפתור משאירות חלל לביטוי. בסך הכל גם קאט זה אמירה אישית.

    אני מתארת לעצמי שלא מעט עורכים התנחמו במאמר הנפלא הזה, (מופיע ב"על במאים כאנשי קולנוע" בעריכת איתן גרין, הוצאת עם עובד), בו מתייחס ג'אק גודאר אל שלב העריכה כאל בימוי בפעם השניה. כשיצירת הקצב משולה לדופק הלב העריכה היא מכשיר ההחייאה. אחת מטכניקות הקצב בסרט, היא שימוש ב'פלאשים'- הבזקי שוט, כהחדרה של בין 2 ל- 4 פריימים בהירים עד שרופים , שעקב מהירות הופעתם המוח אינו מפענח את תוכנם ועל כן השפעתם עיצבית-רגשית, לא שכלתנית. בחטטנות מה, ישבתי וחקרתיאת הסצינות. על פי תוכן הפריים, גיליתי שנעשו בעריכה.

    דב שטוייר: כן, הם בהחלט נעשו בעריכה, כדי לפתור בעיות דרמטיות. בסצינה של הוצאת הדיבוק, למשל, צילמו אותו יוצא מהבוהן של הרגל השמאלית, כי המחקר העלה שככה מוציאים דיבוק. אבל לך תיבנה דרמה על בוהן. הייתי צריך להעצים את הרגע שלפני, את המאבק להוצאתו, כך שתהיה דרמה שנבנית אל שיא. נזכרתי ב'בוני וקלייד', שסצינת הסיום שלו היא סצינת העריכה הגדולה ביותר בקולנוע (העורכת דידי אלן ). הסצינה בנויה על מבטים. אמרתי לעצמי בוא נבנה את זה עם הרוח שמביטה במתרחש ומבוטאת בהבזקי שוט. לעומת עריכה רגילה של סרט פילם, כאן היה לי יתרון של עריכת המחשב, שאני יכול באמצעות המחשב לבנות שוט שנכנס במהירות גבוהה במאות אחוזים ממהירות הצילום המקורית או לשנות את הצבעוניות. אבל נוצרה בעיה אחרת, טכנית, בגלל השילוב של עבודת מחשב דיגיטלית ופילם 35 מ"מ. בתהליך הדגימה ועיבוד השוטים העברה של פריים אחד לוקחת 25 שניות זאת אומרת ששניה אחת לוקחת כ 10 דקות דגימה! היה לחץ גדול מאד של זמן ופחדתי שלא נספיק לגמור הכל לפני ההקרנות של האוסקר הישראלי. גם הייתי זקוק לזמן של טסטים כדי לבדוק את התוצאה הסופית. לא תמיד מה שנראה טוב באיכות התמונה הנמוכה של ה- AVID , נראה ככה גם כשהוא מבוצע על התמונה המקורית. ואז הצעתי שנדגום את הפלאשים האלה מהוידאו במה שנקרא בשפה המקצועית REAL TIME מה שעשה את הכל פשוט מאד. ומכיוון שבלי תיאוריה אי אפשר, הוספתי גם תיאוריה... שיש פה LOOK אחר המבטא ממד נוסף של עולם הסרט, כך שמבחינה סגנונית, הסרט עובד בארבעה מישורים:

    המישור הריאלי, הספור שמצולם בפילם 35 מ"מ .

    המישור הלא ריאלי שנותנים האפקטים התמונתיים המשלבים פילם ועבודת מחשב ומצולמים מחדש על נגטיב באיכות תמונה גבוהה.

    יש את חזיון גן עדן - אנימציה תלת ממד שנוצרה במחשב.

    ויש את 'הרוח'-הדיבוק- המבוטא בפלאשים, כהעברה מוידאו לפילם שאיכותה אומנם נמוכה, אך מכיוון שעוברים בסרט במהירות, בעיית האיכות אינה משמעותית.

    כסגנון, העריכה עם הפלאשים נתנה את אלמנט התחושה הצעירה של הסרט, ע"י שימוש בשפה עכשווית, קליפית באופייה.

    והיו הסלואומושיין שלה "ההתאהבות", כל פעם שהוא רואה אותה באקרעי.

    דב שטוייר: כן. היה דיון גדול אם צריך לצלם השלמות לזה . גם במחזה וכך גם צילמו בסרט, יש את העניין שכשהוא רואה אותה הוא מתאהב. אבל מה.. היה צריך לחזק את זה. אמרתי שאני יכול לעשות טריק עם סלואו מושיין, אמרו גדול!. כבר בעריכה של הפרקים הראשונים של "פלורנטין" ניסיתי לעבוד עם סוג של האטה שאתה מרגיש -לא-מרגיש, שזה גורם לתחושה של משהו. לא ממש מוגדר אבל משהו. הבעיה היא שבגלל הביצוע הסופי באופטיקלס על הפילם , יש רעידה, ז"א מרגישים בזה. בכלל, בגלל שהשתמשתי כבר בטכניקה הזאת רציתי למצוא פתרון אחר אבל הם מאד רצו ולא היה כדאי להתווכח. גם לא היה זמן.

    קראת את המחזה? עשית הכנות לקראת העריכה?

    לא עשיתי שום הכנות. ראיתי את הדיבוק של מיכאל וויזינסקי (פולין, 1938), סרט מייגע של 125 דקות שהוא קינה על הקהילה הנכחדת, אבל לא יכולתי ללמוד מזה כלום. במקרה ראיתי בתקופת העריכה את ניצוצות ואז הבנתי שגם בדיבוק יש את המוטיב של אב שמסרב להפרד מביתו האהובה, ככה שיכולתי לחדד את זה. בעניין של האפקטים? אפילו אין לי כבלים בבית, ככה שגם את MTV אני לא רואה.

    החזרה הגנרלית של 'הדיבוק' במוסקבה, בינואר 1921, הותירה רושם עז על העליתא התרבותית שבאה לצפות בקולקטיב של שחקני 'הבימה' מעלים בעברית, מחזה מודרניסטי רב הבעה . במהלך החזרות החליט וכטנגוב להרפות מרוח הריאליזם של מורהו סטניסלבסקי, למען אמת תיאטרלית ייחודית לתאטרון וברוח התקופה הדגיש את הערכים הצורניים של המחזה ושילב בהעמדה את כל אומניות הבמה למחזה ססגוני ומרשים (הצייר נתן אלטמן עיצב את התפאורה והתלבושות ברוח האקספרסויניזם עם השפעות ממארק שאגאל ונתן פרשנות מרחיקת לכת לדמותה של העירה היהודית. ריקוד הקבצנים בוצע בכריאוגרפיה מיוחדת) . *

    הבחירה הסגנונית של הבמאי יוסי זומר, שעיבד את המחזה לסרט הישראלי הראשון המשלב אלמנטים דיגיטליים כחלק מהמצע הסיפורי של הסרט, נראית לי ראויה לכל שבח. אך בהשוואה למלאכתם של וכטנגוב ואלטמן בתחילת המאה, אפשר להצטער על פשטנות מה של הדימויים הויזואלים ובעיקר על ההשראה הברורה של מוטיבים מהאומנות הנוצרית על 'שדה התפוחים הקדושים', במקום להתמודד עם אומנות יהודית מודרנית . אבל זאת שאלה שיש להפנות לבמאי ולמעצבי התמונה, עיסוקנו כאן במהלכים הטכניים הייחודיים לעריכת הסרט.

    דב שטוייר: הדיבוק נערך מהר. תכננו 8 שבועות ובסוף עבדנו כ 13 שבועות. אני הייתי אמור להיות העורך בעברית ותוכנן שיותר מאוחר יכנס עורך שיתאם את תהליכי הגימור בין אולפן האנימציה לפילם. במקביל עבדו אפי ודורון עם צוות הפליים של גראוויטי, על הספישל אפקט ונוצר איזה בלבול בשאלה של מה קודם. כי אם למשל יש שוט בו צפור יוצאת מהגוף- והיא מושתלת כספישל אפקט, אני צריך לדעת מה משך התנועה כדי לקבוע את הקצב. הם לעומת זאת רצו לקבל את הסצינה ולהתאים אליה את האפקטים. בעצם לא לקחו בחשבון שפונקציה של עורך פוסט פרודקשיין שמכיר את כל התהליכים חייבת לפקח על העבודה כבר מראשיתה. ואני בשלב הראשון לא הכרתי בכלל את הפליים. אז אחרי שלמדתי מה שצריך במהלך העריכה בארץ, המפיקים הציעו לי לבוא לגרמניה לפקח על כל התהליך הסופי. לכן גם קיבלתי גם את הקרדיט של POST PRODUCTION SUPERVISIOR.

    והיו עוד בעיות בסרט המשלב פילם עם מחשב, טעות אחד גרמה לאפקט תחושתי שבזמן הצפייה הצטייר בעיני כרעיון מבריק של עיצוב פס קול.

    דב שטוייר: בדרך כלל המיקס של הסרט (ערבול כל ערוצי הקול לפס קול אחד ) נעשה לאחר שהסרט עבר חיתוך נגטיב , כדי לבדוק שאין יציאות מסינק (סנכרון בין פס הקול לתמונה ) . במקרה שלנו הייתי צריך לתת את הסרט לחיתוך נגטיב כשלחלק מהשוטים לא היה נגטיב, ובעצם עבדתי עם חלקים חסרי תמונה. מכיוון שעשינו את עריכת הקול והמיקס במערכת AUDIOVISION, שהיא תואמת AVID ובעצם מחשב הקול היחיד שמקרין את התמונה מתוך המחשב, עבדנו עם שני מסכים מתואמים. על המסך הגדול ראינו את התמונה מהפילם ובמסך המחשב רצה התמונה הדיגיטלית. בגלל זה שבירת הזכוכית (כשהציפור שמסמלת את הנשמה עולה השמיימה לאחר יציאת הדיבוק ) נשמעת לא בסינק, מה שיצא אפקט מדליק. הספור הוא שהייתה טעות של 4 פריים בחיתוך הנגטיב וגילינו את זה אחרי המיקס, ביום היסטרי של עבודה. אז על סטינבק שהיה שם הארכתי את השוט של הציפור ושכחתי את הסנכרון. המצחיק הוא שבזמן עריכת הקול ניסינו המון אפקטים של שבירת זכוכית כדי לתת את הרושם הדרמטי ואף אפקט לא נשמע נכון. נפץ דרמטי לא התאים לגודלה הפיזי של הציפור ושבירה קטנה נשמעה חלשה מדי. ופתאום האיחור הזה שבין ראית הזכוכית מתנפצת בסלואו מושן ובין שמיעת הנפץ נתן את התחושה המתאימה. בעקרון יכולתי לתקן את הטעות ולסנכרן את השוט עם התמונה, אבל האפקט היה כל כך מוצלח, אז זה נשאר. אז לפעמים גם מטעויות יוצאים דברים נפלאים.

    מגע ידה החוצלארצי של הקו-פרודוקציה שוויצרית ישראלית, עושה לסרט רק טוב. העלילה ברורה, האווירה אסתטית, פס הקול מנחה להרגשות הרצויות, העריכה קצבית, מסוגננת ומושכת את הסרט אל נקודותיו הדרמטיות, האלמנטים הגרפיים מוסיפים ממד פנטסטי למציאות והסיפור עובד. אני, מה לעשות, בכיתי במקומות הנכונים.

    דב שטוייר: לי היתה חויה עצומה לעבוד עם אנשי מקצוע שזכו באוסקרים, (המפיקים: אדי הופשטייל ודני גטץ- "יול,..?) והנה הם יושבים ומקשיבים לי כאל איש מקצוע בעל דעה. יש משהו בהקשבה הזאת שחסר כאן בארץ. על כל דבר אמרו נברר וחזרו עם תשובה. גם הסטנדרטים המקצועיים גבוהים מראש והם לא ניסו לחסוך עלינו. הרי גם בהפקה של מיליוני דולר חסר הדולר הנוסף, אבל בזכות הקשרים שלהם יכולנו להשיג את התנאים הכי טובים. אני זוכר שמגי רדפורד, המפיקה של פס הקול (מלך האריות, הפצוע האנגלי), עם רקורד של תקליטי זהב שנמכרו במיליונים , שהיא שותפה של המפיק של החיפושיות, באה לארץ לראות את הסרט ולהחליט אם היא לוקחת אותו. כששמעה את השיר של דילן היא התחילה להציע שמות של מי יעשה את ה- COVER. פיטר (גבריאל) ? מתאים או לא? ופתאום כל השמות שאני מכיר מעטיפות התקליטים הם חברים שלה. ז"א נוצרה תחושה מאד נחמדה שאתה יושב פה ואתה יכול לעבוד עם הגדולים, ומפיקה שיושבת על רקורד של מיליונים מדברת איתך כאל עמית מקצועי. שואלת, מקשיבה. עם הקשרים האלה השיגו את רוג'ר ווטרס (פינק פלויד) שהיה חייב להם איזה טובה והסכים לעבוד במחיר עלות בלבד. או למשל ביקשתי שהמיקסר של 'מלאכים בשמי ברלין' יעבוד אתנו. אמרו לי אין בעיה והתקשרו אליו. בסוף החליטו לעבוד עם המיקסר האנגלי מכיוון שהוא מכיר את המערכת וזה יוזיל את העבודה. מפיק ישראלי ישר היה אומר לי 'בסדר, תשלם לו'.

    המפיקים בארץ עובדים תחת דוחק כספי גבוה. זה משאיר מעט מקום לחלומות.

    זאת לא הבעיה. גם כאן היה חסר כסף. הבעיה היא שהם לא תמיד מאמינים בסרט או לפחות לא נטתנים את ההרגשה שהם מאחוריך. כאילו רוצים לצאת עם מינימום הוצאות ודי. אדי הומפשטר ('יול', ...) שהוא מבוגר ממני ב 18 שנה אמר לי שאצלו בהתחלה לעשות סרט היה אומנות והיום זה מוצר. אז תקרא לזה סרט, תקרא לזה מוצר, אבל גם אם אתה לא מאמין בזה תתאמץ כאילו אתה מאמין. פה כשהתעקשתי לעשות דולבי ל'לנגד עיניים מערביות' ופיץ הלך איתי והיה מוכן להשקיע, אמרו לי 'יופי, מצאת פרייר'. כאילו פסקול בדולבי זאת גחמה שלי. וכשראיתי את הסרט ב ZOO PALATZE בברלין, שזה אצטדיון ענק עם מערכת סאונד מתאימה ושמעתי את תגובת הקהל על פס הקול זה הצדיק את ההשקעה. ברור לי שהצורה המרשימה בה הוא נשמע היא אחת הסיבות שהוא התקבל לפסטיבלים וזכה בתחרויות. ז"א שהבעיה בארץ שאין מפיקים שמבינים את חשיבותן של איכויות מוצר גבוהות.

    תראי, אני לא רוצה להשמיץ, אז אני אצטט את פיץ, שאומר 'לא יכול להיות שבארץץ יש ספרות ומחול ותאטרון שמצליחים בעולם ור המפגרים מתרכזים בקולנוע..' ז"א שסטטיסטית לא יכול להיות שאין אנשים מוכשרים בקולנוע. אז אני טוען שאין מה לעשות- לצד האומנות יש בקולנוע צד טכני ויש עבודת צוות והשילוש הקדוש הזה צריך הרכבה. לעשות את הטוב ביותר לא בהכרח אומר עלויות גבוהות מאד. ב"לנגד" בגלל התפרנות עשינו תחקיר מעמיק מאד והחלטנו ללכת על האולפן הכי יקר בלונדון. כי ידענו ששם נעשה את זה הכי מהר, ז"א שאם יש לך מעט כסף לך על ההכי טוב.. גם עשינו עבודת הכנה כזאת והגענו עם כל הטרקים שאורי רשף, טכנאי הקול הראשי של הטלויזיה חזר מכינוס בלונדון וסיפר לי שהבדיחה שהסתובבה שם היתה על כמה ישראלים שהגיעו למקסוול (המיקסר של 12 הקופים) כ"כ מוכנים שאפילו פיידים הוא לא היה צריך לעשות..

    וכמובן שהחפיף המקומי של ננסה ונראה ושיטת היהיה בסדר הם גם בעוכרינו.

    בכלל חסרה פה שפה קולנועית. אני מקווה שעם התרחבות העבודה לטלוויזיה, במאים יתאמנו וישתכללו בהבעה שלהם. אז גם יביאו לעריכה מגוון רחב ונכון יותר של שוטים, במקום להגיד לך תעשה כמו NYPD , כי צילמו את זה מהכתף במצלמת- DV.

    כן, אנשים לא מספיק רציניים פה. גם הארץ קטנה מדי ואם רבת עם איזה מנהל קרן אז אבוד לך, אין מאיפה לגייס כסף. בגרמניה אתה יכול לרוץ מקרן לקרן ולמצוא מי שיתמוך בסרט שלך. אני עושה חשבון שלפסטיבל ברלין מגיעים 3000 סרטים ובארץ הגיעו לאוסקר 12 סרטים, שזה רחוק מאחוז אחד.. אז לא עושים מספיק .

    איזה תגובות קיבלת על הסרט?

    דב שטוייר: הסרט הוקרן בינתיים רק בהקרנות לקראת האוסקר בסינימטק ת"א וחיפה. בת"א די קטלו, אמרו לי שלא מצלמים את מאה שערים כמו סרט פרסומת ושריח המסחריות נודף מהסרט. הקהל בחיפה דווקא נהנה. אנשים התרגשו איפה שצריך ובכו, זה קהל יותר עממי ופחות ביקורתי, ובעצם זה הקהל.

    ולקהל בחו"ל באמת לא משנה איך מאה שערים נראית במציאות, כמו שלי לא איכפת איך נראית לואיזיאנה מ"ליבו של אנג'ל" והאם עורכים את טקסי הוודו עם תרנגול כזה או אחר. אלו שאלות לא רלוונטיות למהות הגדולה שמבחינתנו היתה אם בסוף בוכים אז זה סרט.

    אני חושב שבאוסקר השאלה הזאת לא נשאלה. העבודה של יוסי לא קיבלה את ההערכה הנכונה.

    הרי בהתחלה הציעו לזומר לצלם את הסרט בניו יורק ובאנגלית. אבל הוא התעקש על הארץ ועל העברית ולכן הסרט לא נופל במלכודות הקו-פרודוקציות שדברו אנגלית ( החולמים ומרקו פולו) ומצליח להעביר מציאות אמינה מסוגה . הדיבוק לא ניסה לקבוע סטנדרטים חדשים בעשייה אומנותית. אם אני משווה את הדיבוק עם רומיאו ויוליה של לוק ברסון שזה סרט עם הצהרה סגנונית מובהקת מבחינת העיצוב והמודרניות והצבעוניות, אבל את הספור הוא החמיץ. הדיבוק אולי לא הלך עד הסוף עם הפרשנות המודרנית אבל מאידך הספור נשמר והוא מצליח לרגש. אז מה עדיף, כשלון מכובד או סרט שעובד?

    גם אילת זורר שהביאה משחק מצויין. אפילו לא לקחו בחשבון מה זה לקחה את לאה המיתולוגית של חנה רובינא . אפילו אם היא רק יצאה מזה טוב מגיע לה אוסקר. לא העריכו את זה.

    בכל זאת קיבלתם כמה פרסים.

    ובצדק, לדעתי. אני חושב שפס הקול , זה סאונד שעובד. לא חזק מדי, לא עלוב- מרגש במקומות הנכונים ונותן לסרט את המגע הנכון.

    כשקיבלנו את הפרסים באו והאשימו אותי שהכסף השתלט על האוסקר. כאילו קבלנו את הפרסים בזכות הסטנדרטים הטכניים הגבוהים.

    "אשמה" שכל אחד מהקולנוענים כאן היה מוכן לחלוק... בסך הכל עשית כברת דרך, מעריכת סרטי פוסט סטודנטים עד לסרט עתיר תקציב במושגים הישראלים.

    דב שטוייר: בלימוזינה שלקחה אותנו משדה התעופה בלונדון לאולפן בו הקליטו את המוסיקה, יוסי נורא התרגש- הנה הוא שלמד בלונדון, חוזר עם לימוזינה. אני נזכרתי איך בזמן המיקס ל"לנגד עינים מערביות" פיתחנו שיטה להתפלח לרכבת התחתית, כי לא היה לנו כסף. ופה מסיעים אותנו בלימוזינות ובצהרים מביאים סושי. אז אפשר לעשות יותר כסף בעבודות אחרות, אבל יש בקולנוע את הרגעים הקטנים האלה וההישגים שזה לא רק הענין של האמירה והיצירה. ז"א יש את הענין שרצית להגיד משהו והוא עבר, אבל יש גם הזמן הזה, כמו שהרגשתי כשעליתי בברלין לקבל פרס על הבמה ששנה קודם לכן עמד שם ברוס ויליס . אז אולי זאת המהות של העשיה הקולנועית.. שיש את הילדותיות. אני מהאנשים שגדלו על זה, כמו הילד ב'לילה אמריקני ' של טריפו שגונב מבית הקולנוע את התמונות של 'האזרח קין'.

    --------------------------------------------------------------------------------------

    *( המידע על הדיבוק נאסף מתוך ספרה הנפלא של כרמית גיא על חנה רובינא והבימה "המלכה נסעה באוטובוס")
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.