לערוך מהבטן, לתת את הלב

    תמר ירון מראיינת את מאור קשת , העורך של "עפולה אקספרס"

    אם אפשר לדבר על "הגל החדש הישראלי" -והמרכאות חשובות במקרה זה, כי בפרובינציה כמו בהרחק מהכרך, אנו נוטים להקצין בסופרלטיבים , בין אם זו התפעלות מעריצה או קטילה חסרת רחמים.
    ו..בכל זאת, מכיוון שיש מה לדבר אצלנו על "דם חדש" לעשייה שמהיבט של שפה קולנועית וסגנונית דשדשה במשעולי הלאום עשרות בשנים- הרי שעל ג'ולי שלז, במאית, אפשר בהחלט לומר שתרמה אגף שלם לבנק דם קולנועי ישראלי זה. ההתחלה הייתה 'סנג'ין'- הסרט הדוקומנטרי הראשון שעריכתו הסופית חנכה את מחשב העריכה AVID שהגיע אז לארץ (92). בסרט הזה הציבה ג'ולי מערך עריכה שונה מהרגיל. יעל פרלוב , עורכת בכירה שהתמחותה בדוקומנטרי, הציבה את המבנה, הסצינות ויחסי קול-תמונה פנימיים . נועם ויסמן , עד אז בעיקר פרסומות ן- ON LINE , השתלב כעורך AVID ובנה במחשב מעברים יפהפיים, 'וידאויסטיים', שהעניקו לסרט קצב וסגנון ייחודי. על כן סימן סנג'ין אפשרות הבעה חדשה, המשלבת תכנים של המציאות (חומרים תיעודיים) עם אימג'ים הבעתיים, פיוטיים, כשפה אישית, מתאימה לאופי הקשר שרוקמת הבמאית עם גיבורי הסרט וחייהם. התפעלתי אז משיתוף הפעולה העריכתי הזה שהשכיל בניצוחה של הבימאית לשלב יסודות מבניים עם אלמנטים סגנוניים לכלל אמירה אחת. נראה היה ששילוב דורות כזה הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המעבר החד המאפיין את תקופתנו, התוהה בין הקלאסי לעכשווי (מהקולנוע לטלוויזיה , מהפילם לוידאו, מהמכונה למחשב, מאיפוק להחצנה) . שילוב דורות מפרה, הנהנה מתבונת הותיק ומתעוזת הצעיר.
    אחרי סנג'ין באו הסרט על חנית קיקוס (המסוגנן מאד בידי העורך גיא לדר) ו'באבה לובה' , בו כהמשך לקו של סנג'ין, שולב בעריכה וידיאויסיט - פרומואים, כתבות, פרסומות , קליפים, .קצב, רושם, שכבות תמונה- מאור קשת קיבל את הצ'אנס, באבה לובה זכה באוסקר הישראלי, 1996.

    ובפרובינציה זו כמו באחרת , "עפולה אקספרס" עושה את החיבור.
    שעתיים וחצי נסיעה, חמש שנים של עבודה והשניים חוזרים לשתף פעולה. סרט עלילתי ראשון לשניהם, כבר זכה בפרס וולגן 97.

    *בעצם כמעט ואין לך רקע בעריכת דרמה , אפילו לא צברת ניסיון של עוזר עריכה בפיטצ'ר, שעד לא מזמן היה המסלול האולטימטיבי של עורך. . איך מתכוננים לעריכה של סרט עלילתי ראשון? .
    **כן, אפשר להגיד שלא היה לי אף יום ניסיון מיותר... רוב ההכנות שלי היו טכניות, גם בלימוד טכניקות ארגון מסורתיות וגם בנושא של עריכת פילם על מחשב. אבל ברמה של טכניקות קולנועיות...איך אפשר להתכונן? אני הרי יכול לערוך רק כמוני. אני גם מאמין שבחומר הגלם נמצאת התשובה לאיך צריך לערוך אותו, אז אני מסתכל.. ובא לי לקחת את זה ואת זה ולשחק, לפעמים זה מביא משהו ואני ממשיך לפתח, לפעמים אני מוותר ומתחיל מחדש. אני עורך לפי אינטואיציה וגם אי אפשר ללמוד עריכה מספרים. אפשר ללמוד על טכניקות, על תיאוריות, על דפוסי חשיבה- אבל בעצם אתה לא יכול ללמוד שום מצב לפני שתגיע אליו, בטח לא עריכת סרט. אז כמובן שהיו לי חששות אם היכולת והניסיון שלי מספיקים.
    מכיוון שג'ולי האמינה בי כשהציעה לי לערוך את הסרט שלה- באתי עם הביטחון של האמונה שלה בי, זה שיחרר אותי.

    *אמון היא מילת מפתח בין במאי לעורך, במיוחד בסרטים הארוכים . הרי מוטל עלינו עולם של מאות אלפי דולרים שאם לא יתורגמו לחוויה , לא יביאו צופים או בשפה העסקית - לא יחזירו את ההשקעה. ואנו נמצאים שם בקצה פס היצור, במקום של ההתפקחות- הזמן בו מילים של תסריט מתממשות בשוטים והבמאי מתמודד עם הפערים שבין חלומו ארוך השנים ומה שנשקף מהמוניטור, כשהמפיק כבר מגרד את תחתית התקציב. אז כל הנטל הזה ותנאים של סרט דל תקציב אמיתי (חצי מיליון דולר, כמו פרסומת ראוותנית במיוחד). התמודדות לא קלה.
    **תראי, סרטים בארץ עושים מתוך מצוקה בסיסית. אף פעם אין מספיק כסף. הגישה של ג'ולי הייתה לעשות הכי טוב מתוך התחשבות במגבלות ולהשקיע את הכסף במקומות הנכונים. היא ואסף אמיר, המפיק של הסרט הבינו את החשיבות של ה POST PRODUCTION ונתנו לי את האמצעים ההכרחיים, כך שמהמקום הזה יכולתי לעשות עבודה טובה בנורמות מקצועיות גבוהות. זה כמובן דורש השקעה אישית מטורפת. אם נשווה לסטנדרטים אמריקניים, עבודת הPOST PRODUCTION (עריכת תמונה וקול) הנעשית ע"י צוות של 15-30 אנשי מקצוע, בוצעה כאן בידי ארבעה אנשים (וזאת הזדמנות להודות) : דנה גל עוזרת העריכה , גיל תורן מעצב פס הקול וארז עיני עורך פס הקול. האמת שאני חושב שרק בצוות מצומצם ניתן להגיע לשליטה ולהבעה מלאה.
    אני חושב שהייחוד של העשייה של "עפולה אקספרס" הוא בעובדה שלכל היוצרים המרכזיים בסרט זה הסרט הראשון שלהם. אנשים שמתבשלים כבר שנים בתעשייה וכל אחד מהכיוון שלו הביא אנרגיה מצטברת שעכשיו ניתנה לה ההזדמנות להתבטא. את יודעת, כשלומדים קולנוע לומדים בעצם לעשות סרטים והנה נופלת הזכות לעשות את זה.
    התחלת העריכה הייתה קשה, גם בגלל חוסר הניסיון של שנינו בעריכת סרט עלילתי. אפשר לומר ששנינו חיפשנו לשחזר את החוויה של העריכה של 'באבה לובה' , הסרט הדוקומנטרי , ובעצם- את החוויה שיש במפגש עם דמויות אמיתיות ומהלך של חיים. מהר מאד למדנו שאי אפשר להשוות. ואולי זה ההבדל המהותי בין דוקומנטרי לעלילתי- בראשון מתקיים מההתחלה היסוד של פיסת חיים אנושית מרתקת , בסרט עלילתי אתה צריך לבנות את החוויה הזאת מאוסף של טייקים, וליצור בתהליך העבודה את תחושת האמינות בדמויות ובעולמם- מושגים שבדוקומנטרי הם ברורים מאליהם.

    מאור מעלה פה את נקודה משמעותית ביותר על ההבדל בין קולנוע עלילתי ודוקומנטרי. ואולי , בחיבור אופטימי, נהנה בעתיד מתוצאות פריחת העשיה הדוקומנטרית הישראלית, כשאותם במאים ישכילו לצקת את החויה האנושית, האמיתית בבואם לספר סיפור פיקטיבי.

    * זה תהליך נורא משמעותי עריכה של סרט, מגיע לנקודות עמוקות מאד בין 2 אנשים. ג'ולי הלכה עם הקו שלה ואני עם שלי ובמהלך העבודה מצאנו את המקום שאנחנו רואים יחד, למרות שכל אחד מכיוון אחר.
    *באמת, אחד הדברים שתפסו אותי בסרט היה איזה רגש מסוים, שנוצר גם מהיחס המשונה קצת בין קצב פנימי של סצינה לקצב של הסרט. כאילו הסצינות היו ערוכות בנינוחות, באיפוק כמו דרמת טלוויזיה עם מרחב לטקסטים ולהכרות אינטימית עם דמויות אבל החיתוכים החוצה, לסצינה הבאה, היו בתזמון הדוק, ולדעתי גם נכון מאד שנותן לסרט קצב טוב ומעניין.
    **אני שמח שאת אומרת את זה כי בהקרנות הראף קאט קיבלתי תגובות לא טובות על החיתוכים האלה, וטענות שלפעמים הסרט טס מהר מדי. גם ג'ולי וגם אני אנשים 'ספידיים' ורצינו לשמור על רמת מתח . לתת חוויה לצופה ולא לאמוד את מידת הסובלנות שלו..
    בקשר לעריכה הפנימית, אני חושב שהמשכתי כאן קו של בימוי וצילום. הייתה החלטה של ללכת עם הסצינות, ולתת לכל אחת את האופי המתאים לה, לפעמים גם מתוך התייחסות ג'אניריסטית. יש סצינה שאחד מגיבורי הסרט מוכנס לאמבולנס ושם החלטנו לערוך סטייל ER , גם כי חומר הגלם לא סיפק את הדרמה וגם כי זה העניק עוד רובד של משמעות לסרט, מתאים לתסריט, מעין דיבור בעקיפין על השפעת הטלוויזיה - החיים כאופרת סבון או סדרה בהמשכים . בכלל יש בסרט התייחסות מודעת לסגנונות- קטעים מלודרמטיים שערוכים כמו SOAP , יש קטעים קצביים של עריכת וידאו עדכנית עם אפקטים ושכבות תמונה, יש קטעים שעובדים בשוט אחד. אני לא יכול להגיד שאמרנו בואו נעשה ER אלא שהייתה גישה של לזרום עם החומרים ואולי זה הסגנון של הסרט שבוחר להיות חסר סגנון.
    *זאת אמירה מאד מסוכנת לדעתי. "סגנון חסר סגנון"
    **לא שהסרט לא מסוגנן. יש קו ויזואלי מאחד, שזה הצילום החושני של פורטל (איציק פורטל) שמשקף מאד את הסגנון שלו- או את מה שיוצא מהמפגש שלו עם מה שהוא מצלם. העריכה, בהמשך, היא כלי לחדד חומרים ולהוציא את המיטב.
    *יש איזה ערבוב סגנונות שהוא חינני, אבל לא תמיד משקף קו ברור. יש גם חלוקה קצת נוקשה מדי בין חלקי תסריט, בין ריאליסטי לפנטסטי.
    **בהכללה אפשר לומר שהסרט קטן כשהאנשים חיים את חייהם הקטנים ומשתנה כשקורים להם דברים משמעותיים, "גדולים מהחיים"- הסרט הולך עם זה.

    *"עפולה אקספרס" הוא ספור קטן, עדין, על חלומות , השאיפה למימושן וכל מה שבאמצע, כשאוהבים. הוא עשיר בדמויות ובמצבים, תוך שימוש חופשי במגוון של סגנונות קולנועיים. או כמו שאומר דוד (צביקה הדר) "מסורת זה מה שאתה עושה בלי לשאול. כשאתה שואל זה כבר לא מסורת"
    ערבוב מכוון של סגנונות, אם נהרהר בהקבלה המתבקשת למסורת של קולנוע , המעיד על העזה גדולה, וגם על ראשוניות שיש בה בוסר מה.
    *הניסיון של לראות את הסרט גמור , זה הניסיון שהיה לי חסר בעריכה... וזה תמיד ה'פאק' של היצירה (הפלסטית) בכלל ושל הקולנוע בפרט. שאתה רואה את זה גמור כשזה גמור...
    בעצם הפעם הראשונה שראינו את הסרט הסופי, פילם על מסך גדול- הייתה במיקס בלונדון. אז כבר אי אפשר היה לשנות שום דבר מהותי ברמה של תמונה .. שום דבר בכלל.
    *וזה אולי החסרון של עריכה במחשב?
    **תראי, בהפקה מתוקנת, (חוצלארצ..) בכל שלב של הסרט חותכים עותק עבודה , מקרינים על מסך גדול עם מיקס זמני ומקבלים את תנאי הצפייה ההכרחיים. אבל החסרון הזה לא פרופורציונלי ליתרונות שיש במחשב.

    *באמת, בוא נדבר על יתרונות ה NON LINEAR (מחשב דיגיטלי לעריכת סרטים) על פני הסטינבק.(מכשיר לעריכת פילם) . יש עדיין מפיקים שמפחדים מזה, למרות שלדעתי כל עורכי הפילם הבכירים עברו מזמן את ההסבה, להנאתם המלאה.
    **קשה לי לעשות את ההשוואה. לא ערכתי פילם ובשבילי זה כמו לטוס לניו יורק בצפלין.. ושיסלחו לי כל אנשי הפילם. זה לא מתאים. היו התפתחויות טכנולוגיות גדולות שמרחיבות את האפשרויות של העריכה.
    *למשל?
    **היכולת לשמור גרסאות ולהשוות. ברמה של מבנה הסרט, טייקים בסצנה , סגנון חיתוך שונה, ניסיונות של מוסיקה, למשל,. אני מביא דיסק, מוריד למחשב כמה קטעים, מנסה עם התמונה (להבדיל מהעיבוד לסרט מגנטי בפילם)- הזמינות של האמצעים נותנת חופש פעולה רחב, שלא לדבר על היכולת לעבוד עם 4 ערוצי קול (2 בסטינבק).. אלה יתרונות אדירים. העובדה שפס הקול מתעצב תוך כדי עריכה ואפשר להכיל בו את כל האלמנטים הקוליים, מ SYNC FX , קולות ואוירה שמגיבים להם בסצינה ועד מוזיקות מדיסקים כרפרנס לעריכה ולמוסיקאי .
    טענה רצינית שיש לגבי המחשב אומרת שהתוצאות מהירות מדי. הבמאי יוצא להכין קפה וכשהוא חוזר כבר מחכות לו שתי אופציות עריכה . הבמאי נהיה מעורב מדי בתהליך העריכה ופחות רואה את התוצאה. הוא גם יכול לראות את הסרט גרפית ב TIME LINE ... (מאור צוחק) פתאום אני שואל את עצמי אם ג'ולי בכלל מסתכלת בו. אני צריך לשאול אותה.
    *אני תמיד אומרת לבמאי- הנה -כאן רואים את מערך השוטים וככה אתה יכול לראות את המקצב של הסרט, אותי זה מדליק, הביטוי הגרפי למשהו שבד"כ רק חשים אותו.
    **ג'ולי מביימת מהבטן. היא רואה סיקונס ואז אומרת מה אהבה ומה לא. וכמחמאה, זה מה שעושה את העבודה איתה מהנה. היא במאית עם אמירה. יש לה מה להגיד, והיא פתוחה למה שיש לך להציע.
    למזלנו, אסף אמיר, המפיק, כצלע השלישית בעריכת הסרט, איפשר לנו עוד משמרות לאחר שהסרט היה גמור, כדי לבדוק כמה אפשר לשפר . בשלב הזה של ה- FIN CUT עשינו הרבה שינויים קטנים שבעיני תרמו מאד לסרט, למרות שנזהרנו מליטוש יתר, כמו שג'ולי אומרת ש"חלק מהיופי של הבו אדם זה שיש לו חצ'קון" . אז גם בעריכה יש את החספוס הזה, וזה גם אני. אני לא יודע אם אני יכול לערוך אחרת.

    *יש שני מקומות בסרט בהם אפשר לזהות את הסגנון שלך, כאילו שם קיבלת חופש ביטוי. והתוצאה נפלאה. (מאור: הסצינה של התיפוף) כמובן ויומן העמק- כוידיאו דוקומנטרי ערוך היטב שיש בו גם קריצה אירונית משהו על סלבריטיז בעידן החדש. לעומת האיפוק המתבקש בעריכה הדרמטית, בולטת שמה ידו החופשית של העורך . זה מביא אותי להרהור לא חדש- שבעצם רק העריכה הדוקומנטרית נסמכת המונטאז'- מאפשרת לעורך להשתלב ככלי מספר.
    **מאור מתלבט: אולי זה גם קשור לעובדה של ריבוי האפשרויות בדוקומנטרי. שאת עובדת מתוך הרבה דקות של שוטים, לעומת חומר גלם עלילתי שמאליו מצומצם יותר וצריך לברור בין הטיקים מה אמין יותר. הנקודה הזאת של האמינות וההיצע- היא שנותנת לדעתי את האפשרויות הגדולות יותר לביטוי. מה שהעלילתי צריך ללמוד מהדוקומנטרי זה את כוחה של החוויה החיה, האמיתית. גם בכתבת הטלוויזיה שבסרט יש טריק, שקשור לממד האותנטי שנתנה השתתפותו של צביקה הדר בסרט. כי הלכו לבאר שבע , ה"עפולה" שלו, וראיינו אנשים עליו - כמו כתבה אמיתית. הבחורה ששרה, למשל, שרה מתוך הלב, לצביקה. . בעריכה כבר מיקמנו את זה בעפולה. ואני חושב שהרשינו לעצמנו לערוך את זה ככה, קצת בהגזמה, כי ידענו שזה אמיתי. מצחיק, כי יש כאלה שחושבים שזה מבוים .אז פה באמת היטשטשו הגבולות בין האמת לסרט, כי הכנסנו את החיים לסרט.
    .
    *בכלל ניכר בסרט ניסיונם של ג'ולי ופורטל בדוקומנטרי ובעצם אותו קו אישי של סרטיה הקודמים, כבמאית שמתחברת לדמויות באופן כמעט טוטלי. זה חלק מהקסם של הסרט, שמביא את החיים כמו שהם, תל אביב הנחשקת היא שכונה מטה לפול, בה חיים בדוחק הגיבורים הלא יפים לא אמיצים. מעין אנטי תזה לוילה-הרצליה-פיתוח/לופט תל אביבי שבו אוהב הקולנוע הישראלי למקם את דמויותיו המצליחניות.
    ** זה לא סרט בורגני, גם בספור וגם באופי שלו. על כן אולי מתאים לו אותו ערוב סגנונות שדברת עליו. יש התרחשויות וכל אחת גורמת לשינוי. אני קורא לו סרט חמוץ-מתוק באווירה שלו. זה סרט אינדיפנדנט שנעשה עם כל ההתלהבות והמעורבות של כל אלנ שעשו אותו.
    וגם זה בטח נמצא ברוח של הסרט, אם מדברים על הסגנון . סגנון עריכה קשה להגדיר, להבדיל צילום, שאומרים זה צלם אסתטי וזה צלם חושני
    *זה אותו דבר. לרוב העורכים יש סגנון. יש כאלה עם סגנון מובהק ויש כאלה שמטמיעים עצמם, יש את הסולידיים ואת הכוחניים ואת הרגישים והחושניים, כמובן. אם אתה מתייחס לעריכה כאל כלי של ביטוי ההיקש המתבקש שלכל אחד יש גם דרך הבעה. כמו בשפה. כמו בשפת גוף.
    ** אז הכיוון שלי הוא חושניות. ובעריכת פרסומות, שזאת העבודה השוטפת שלי, חייבת להיות מודעות גבוהה לצד האסתטי. אז בדברים הקצרים שערכתי, יש סגנון, שהוא אני. מין קצב חזק ושינויי מקצב, אבל גם עם כבוד לדמויות. אני עובד עם מוסיקה ועם פס הקול כחלק אינטגרלי מעריכת התמונה.
    הזכרת את כתבת הטלוויזיה, גם אני אוהב את העריכה שלה כי היא יוצאת כמו מוצר טלוויזיוני טוב. שאלנו את עצמנו אם בגלל שזה יומן העמק, צריך להוריד את הביצוע לרמה מקומית. אבל החלטנו ללכת על שפה של וידאו עדכני ולהוציא את הכתבה כמשהו על רמה.
    ** וזה שוב מחזיר אותי לחופש הביטוי שיש בשפת הטלוויזיה ובמונטאז' הדוקומנטרי .
    * יש סצינה אחת, כששתי הנשים צופות באופרת סבון בטלוויזיה שהרשיתי לעצמי לעשות דיזולב, כי כל כך התבקש שם מעבר קיטשי כזה. אבל איפה שאני צריך לשרת טקסט או מיזנסצינה העריכה משתדלת להיות לא מורגשת. וזה סך הכל רוב הסרט. חומרי הגלם העלילתיים היו כמובן אינטרפטציה של הבמאית, הצלם והשחקנים. תפיסת הבימוי היתה שאין דבר יותר מקסים מקלוז-אפ.
    *לטעמי הסרט סגור מדי, קצת חנוק. משהו שהוא בעיה ברוב בסרטים הישראלים , אני לא יודעת אם בגלל דלות תקציב או חוסר תודעה. העדר שוטים פתוחים למיקום ולאוורור העלילה, זמנים לנשימה חופשית, קצת נופים. גם בחיים אנחנו בורחים מקלסטרופובית הקירות לנשום קצת אויר.
    אני מסכים אתך, לפחות בצורך בשוט ממגדל שלום שהיה ממקם את שכונת המגורים של הזוג. אבל חוץ מזה שנדפק יום צילומים של נסיעות , זה נבע מסדרי העדיפויות של ג'ולי היכן לשים משאבים והיא העדיפה להישאר קרובה לדמויות.
    *ודווקא בגלל זה ובמיוחד שאלו דמויות שמדברות לא מעט, ויש להם מה להגיד. בסרטים בדרך כלל נותנים פריים יותר פתוח לדמות הנושאת מונולוג, זה מאפשר לצופה חלל קליטה טוב יותר וגם מעניק לקלוז אפ את כוחו החד פעמי.
    ** אולי זה נכון. ברור לי שהיתרון בתפיסה של ג'ולי שרק רצתה להתקרב לדמויות הוא ברמת המשחק שהיא השיגה. כי כשהבמאי נותן לשחקן שלו את הביטחון ש'עכשיו הוא הולך להביא אותה'- זה עוזר.
    בכלל, בתפיסת הכיסוי הקלאסית, שמתחילים מצילום השוטים הפתוחים, עד שמגיעים לקלוז-אפ-"נשמת הדמות"- המשחק כבר מאבד מכוחו. כאן, בזכות השימוש בטייקים ארוכים וסגורים, היה מיצוי גבוה של משחק.

    *איזה סצינה אתה הכי אוהב בסרט?
    **האמת, את הסצינות שמתרחשות בשוט אחד... קאט הרי זה סוג של מניפולציה ורק בחוויה הזו של צפייה ברצף מושג האמינות של הגורם האנושי.
    *אלו דברי כפירה איומים.. ומה עם להשיג את אותה חוויה דווקא באמצעות הזויות ובזכות החלופה?
    **זאת האמירה שלי כעורך של הסרט הזה. וזה בטח גם בזכות המשחק המצוין של השחקנים ואופי הצילום. החוויה הגדולה ביותר שלי הייתה לחבר בין שני טייקים מופלאים...
    חוויה חזקה אחרת הייתה לי כשצפיתי בסרט, ובמונולוג הסיום של צביקה, נחנק לי הגרון.. פתאום לא הייתי העורך של הסרט אלא צופה מזדהה . רק אחרי כמה ימים נזכרתי מה עשינו שם בעריכת קול והבנתי שהמניפולציה עבדה עלי! אני חושב שבסצינה הזאת יש את עבודת הסאונד הכי אלגנטית ועשירה מכלל הסרט. שמנו שם ריוורב (הדהוד) מאד עדין על הקול של צביקה שנתן לו מעין רעידה כזו של מחנק בגרון.ז"א ניגנו עם הקול שלו באמצעות אפקט לא ריאליסטי שהוסיף לסצינה הזו המון רגש. והנה אני העורך, שכחתי מכל המרכיבים וגם לי צובט בלב. ..
    בנושא של עריכת הקול, אני שונא אפקטים פלסטיים, מודגשים מדי והטרפתי אותם במיקס להחליש כל מה שנשמע מוגזם מדי. זה התאים לקו של הבימוי שלא נטה לראוותנות, גם בשימוש בסטטיסטים ובפעילות רקע. אני חושב שבזרות ניצול נכון של המשאבים, הסרט מצליח לא להראות עני
    *בוא נגיד שהעוני לא מבייש אותו. אין התיימרות. גם התסריט מאד נכון למגבלות. ניכרת עבודה משותפת בין תסריטאי-במאי-מפיק
    **כן. ומה שמאד עזר לעריכה היה שלפני הצילומים הם עשו עריכת תסריט וניפו סצינות, כך שכמעט כל הסצינות שצולמו נכנסו לסרט. אורלי פרל בתפקיד ויקי, פיתחה בזמן הצילומים כזאת דמות נפלאה, שפתאום היא קיבלה בעריכה נפח שבכלל לא היה לה בתסריט. לכן גם כדמות היא לא פתורה. אבל הלכנו עם הראש'ס. הייתה שם דמות אנושית והיא נהייתה חלק מחיי הסרט.
    מה שכן קבענו, שבכל סצינה יש פוקוס על משהו אחד. הסרט הולך עם הגרעין של כל סצנה- בין אם זו חוויה של אינטימיות ובין אם זה קונפליקט.
    יש משהו שאני אוהב אצל במאים אישיים אנגליים (מייק לי לדוגמא) שהם הולכים עם הרגע שאחרי, זאת אומרת משאירים את השוט, לא חותכים מיד. ולפעמים חשבנו שזה נכון, אבל לא הפכתי את זה להחלטה קבועה.
    *סגנון זה לא או כן או לא או קו נוקשה אחד. . אני חושבת שיש בלבול מאד גדול בשאלה שבין סגנון לקונספט ואופי החלתו על הסרט. סגנון זה המיזוג שבין מרכיבים למשהו שלצופה יזרום בהרמוניה, יעזור לו להישאר בעולם המסוים של הסרט, סגנון זה האופן שבו אתה משתמש במרכיבים למשהו שיוצר אמירה עם תבנית בפני עצמה...
    **לא ניסינו לעשות "נכון"- לעבוד לפי החוקים הדרמטיים.. ג'ולי בפרוש לא רצתה שיהיה "נכון". התוצאה הסופית היא מהמקום שבו החוויה עבדה, לא מחיפוש אחרי משהו מושלם. היה תהליך של בניה של הסרט שנבע יותר מדיון ומחיפוש אחרי חווית הצפייה, יותר מאשר מהו הקונספט.
    *אני לא יודעת מה מפחיד כל כך בקונספט.
    **מאור נחרץ: אני חושב שהקונספט הוא אויב העריכה היצירתית. הוא חשוב לתשתית, להכנה ולצילומים אבל מהרגע שביצעתי את החיתוך הראשון- הקונספט כבר 'פאסה'. אני משתגע לפעמים מהבמאים האלה שכל הזמן עסוקים בשאלה אם 'הקונספט עובד' . אני אומר אז ' סתכל בסרט. זה עובד לך? אז טוב'. לא עובד- צריך לשבור, לעשות שינוי.

    אני חושב שחלק מהסגנון המסוים נובע מכך שהסרט נערך על מחשב. כמו לדוגמא "לעזוב את לאס וגאס" שהרשה לעצמו חיתוכים שקודם לכן לא היו לגיטימיים. שימוש שכזה מרחיב את אפשרויות העריכה
    *אתה מתכוון ליכולת להעביר את רחשי העלילה באמצעות מקצב חיתוכי?
    **וגם לשליטה מאד מדויקת בקצב. יכולת הדיוק שלך עם המחשב הרבה יותר גבוהה. הלכתי בעריכת הדיאלוגים עם תחושת הקצב שלי, ועם התפיסה של שימוש במוסיקה כדי לקבל אוירה של סצינה. בסך הכל הסרט יצא די חתוך, די קצבי.. באורך של 95 דקות , יש בו 720 קאטים של פילם ועוד 120 קאטים בכתבות וידאו.. (בסרט קולנוע ממוצע יש כ550 קאטים)
    או הספוטים של התרגום. בדרך כלל יש כ - 1000 ספוטים (יחידת כיתוב המכילה 2 שורות, 26 תווים בשורה, כולל הרווחים *) לסרט, ב"עפולה אקספרס" יש 1500 ספוטים!! וזה בזכות אופיים הפטפטני של הדמויות והקצב, שמאפשר לסרט להימנע מטרחנות.
    הנושא של צילומי הוידאו כחלק מהסרט הוא עוד יתרון שהיה לעריכה במחשב כי את צילומי הוידאו ערכתי במחשב ורק את התוצאה המוגמרת, אחרי ON LINE , העברנו לפילם. זה איפשר לנו שימוש באפקטים שבפילם הם יקרים מאד, ומאידך, אם היו צריכים להעביר, לצורכי העריכה, את כל חומרי הגלם של הוידאו לפילם - מדובר בהוצאה עצומה.
    המחשב גם איפשר לנו לעשות בדיקות של זוויות וצרכי צילום של סצינה.
    למשל בהופעה- לא היינו בטוחים שצריך לצלם קהל וההפקה השאירה את זה לצילומי השלמות. לקחנו צילומי קהל מתוך קלטת של סטנד-אפ וערכנו את הסצינה עם הקהל ההוא. כשראינו שה עובד- היה טעם להשקיע בצילומים.

    *חוץ מעניין העלויות הגבוהות יותר של ה AVID לעומת הסטינבק, היה ניסיון לא טוב עם שלבי הגימור, בגלל אופי ההחדרה. ז"א שהנגטיב מועבר לוידאו כולל קוד מסוים שבאמצעותו תיצור המערכת את ה- CUT LIST לחיתוך הנגטיב ע"פ עותק העבודה. אני מבינה שעל חוסר הניסיון שלך בעריכת פילם כיסית בעבודת הכנה מעמיקה מאד.
    **קראתי ספר הדרכה של עוזרי עריכה בפילם כדי ללמוד את שיטות הארגון המסורתיות וגם יישמתי אותן ברישום על איקונס דיגיטלים במקום על מסקן טייפ..
    למדתי מושגי עבודה של מעבדה וביססתי תהליך עבודה מסודר עם המעבדה בלונדון ועם חיימי אטרדה טורס, ספרדי שהוא היועץ לענייני FILM COMPOSER של AVID בארופה. בארץ נעזרתי ברונן טפיירו, הטכנאי הראשי של גראוויטי ובעורך דב שטוייר שערך על NON LINEAR . מטרוקולור בלונדון עשו עבודה מדהימה בחיתוך הנגטיב עם אפס טעויות!! ואני בדקתי אותם, את מכירה אותי.

    *אהבתי את פס הקול. יש עיצוב מאד ריאליסטי ומעודן של האוירה, שהולם למקומות ההתרחשות. . הפסקול לא "נגנב מעצמו" (מה שגורם בהרבה סרטים להבלטת יתר לא מוצדקת סגנונית ) וגם מודע לאלמנטרי, כמו העובדה שלחיות בתל אביב זה להיות מוקף בצלילי סירנות- אם של מכוניות באזורי מגורים ואם של חנויות באחרים היותר מסחריים.
    ** אני גם חושב שאיפה שיש בסרט אחידות סגנונית זה בשימוש במוסיקה ובפס הקול וזה איפוק שנובע לדעתי מהבגרות המקצועית של אלה שביצעו אותו.
    החיבור בין גיל תורן וביני היה מוצלח בגלל הדומה והשונה. שנינו התחברנו בפרקציוניזם וגישה לעבודה מהפער בין האישיות הרכה , הלאגאטואית, של גיל לבין הסטקאטו שלי - נוצר שילוב מעניין בסאונד. גיל גם אחראי לרמת הסאונד הגבוהה שהשגנו. לא רצינו ליפול במלכודת העמימות של סרט ישראלי המחייב לשים כותרות כדי שיבינו. כתנאי לשמיעה טובה של הדיאלוגים, הוחלט על דולבי כסטנדארט בסיסי , מה שניתן לעשות רק בחו"ל.
    גיל הציב טכניקת עבודה שמאפשרת דולבי כסטנדרט:
    1. ההקלטה על הסט נעשתה על DAT כמדיום דיגיטלי.
    2. החומרים נדגמו באיכות דיגיטלית ל AVID ובתום העריכה הועברו ל- PROTOOLS
    ( תוכנה לעריכת קול על בסיס MEDIA FILES זהים) של אולפני DB , כך שלאורך הדרך התבצעה העתקה דיגיטלית ( אחד לאחד) של הקול ולא נגרם הפסד איכות.
    3 הגעתי עם 10 ערוצי קול לאולפן ושם ביצענו PRE MIX DIALOG והנחנו את ערוצי האווירה והאפקטים בדקדקנות רבה. כך שברמה של סטריאו- המיקס הוכן בארץ.

    בזכות ההכנה הקפדנית הזאת בארץ, יכלנו, במסגרת התקציב , לבצע את המיקס הסופי באולפני DE LANE LEE , לונדון, עם רב אמן כמו פיטר מקסאוול- (סודות ושקרים, 12 הקופים, לרקוד עם זר) ובשלושת הימים שאיפשר התקציב, הוא יכל לעבור על הסרט ולתרום מ- 30 שנות הניסיון שלו. היה מרגש לחוות במהלך המיקס איך הבריטיות המאופקת מתמוססת וזכינו להרבה אהדה מהם.

    *עוד מיתרונות המחשב/הערוץ השני/הפרסומות- שרמת עריכת הקול עלתה מאד, הן בתקצוב והן בחשיבה ובביצוע.
    ** הנה בוולגין, מתוך 4 סרטים שהגיעו לתחרות, 3 נעשו בדולבי. אבל בחו"ל זה כבר מזמן סטנדארט של סרטי סטודנטים, ככה שאין מה להתרגש. העניין עכשיו הוא דולבי דיגיטל, שמאפשר הפרדת קולות מטורפת ממש, שהסאונד עוטף אותך מכל הכיוונים. אז דולבי כתקן בסיסי הוא המינימום שאתה חייב לקהל שלך, הרי ככה הוא שומע את כל הסרטים הזרים שהוא רואה .

    *גם הקו המוסיקלי מרשים בעדינות שלו. הן מבחינה של הרמוניה ועיבוד והן בהחלטות הנחת ותזמון המוסיקה (SCORING) . המוסיקה מעטרת, משרתת ולא גונבת את האוזן- לא בתוכן ולא בעוצמת המיקס
    **והקרדיט הוא כמובן של יובל שפריר. מכיוון שאני אוהב לעבוד עם מוסיקה, במהלך העריכה השתמשתי בפסי קול להתייחסות. נעזרתי הרבה במוסיקה מ"קליפורניה" שהוא סרט מזעזע עם פס קול רבגוני, אמריקאי מאד ועל כן גם כל קטע הוא מובהק באופי הרגש שהוא נושא - עצוב, כואב, שמח. מה שהיה נוח מאד לסקיצת עריכה. ואז יובל הציע את הקטעים שלו והיו ריגושים גדולים.
    מה שמדליק אצל יובל, שהוא מוסיקאי רוק , מתופף שכותב לגיטרות ובכתיבת המוסיקה לסרט זאת הפעם הראשונה שהתנסה עם קלידים.
    הייתה גם השקעה גבוהה בהקלטת המוסיקה. רונן טל , טכנאי הקלטה טוב מאד שעובד בלונדון , הגיע במיוחד לתת רמה בינלאומית להקלטה.

    *אם נחזור לענייני שפה וסגנון, הרי "הגל החדש" הישראלי נולד ב ON LINE , בפרומואים ובפרסומות והוא מונע ברובו על ידי במאים ועורכים שעשו שם את הסטאז'.
    פעם שוחחנו על ההבדל בין עריכת OFF LINE שהיא עיסוק ביחסים בין הפריימים השונים, כלומר בקאט, לעומת עריכת ON LINE המתעסקת בפירוק של הפריים עצמו לשכבות של תמונה וצבעוניות.( או עריכת "הפריים הגמיש" כסלנג פרטי)
    אתה שייך לג'אנר חדש זה של עורכים. "הבינ-תחומיים" . אלה ששולטים היטב בטכנולוגית הוידאו או המחשב, וגם מתעניינים ומסוגלים לערוך סרטים ארוכים. ובעריכה שלהם ניכרת יד חופשית יותר, ככלי ביטוי אישי .
    **למרות שאני כבר אחרי, אפשר להגיד שההשפעות הראשונות עלי כסטודנט ובתחילת הקרירה המקצועית שלי, היו של MTV. - כיום אני כמובן להוסיף - עם כל הבעיה שבשטחיות הקיימת בסוג הזה ובעצם גם MTV כבר גמר לחדש והתחיל למחזר את עצמו. אבל יש משהו בורסטיליות של שימוש באימג'ים וסאונד, שנתן סוג של לגיטימציה לעריכה המובלטת.
    אם פעם היו אומרים שעריכה טובה היא זו שאיננה מורגשת, כיום היא עברה פאזה. מלהיות משרתת של שפה מצפים ממנה להיות אקטיבית וליצור שפה.
    עריכה יצירתית אפשר למצוא לאורך השנים . ראיתי לא מזמן את שבלול (עורכת: ענת לוברסקי) ונדהמתי לגלות כמה לקחתי ממנו בלי לזכור שזה משם.. זאת המהפכה של הסיקסטיז, שבקולנוע דחפה לתעוזה חדשה ונתנה לגיטימיות לחיפוש ולאוונגרד גם בזרמים היותר מרכזיים . ואחר כך באו והוידיאוקליפים וכל הסגנון הטלוויזיוני - העין של הצופה קיבלה מיומנות בקריאה מהירה של מידע. וקצב צפייה הוא פועל יוצא של הרגלי צפייה. ואני מאמין שעורך צריך להביא עוד משהו, להפעיל עוד טכניקה שיכולה לעבוד על הצופה. לא לפחד ולהגיד דברים ולפעמים אפילו להשתעשע עם בדיחה פרטית. כשבעריכה של סרט יש גם הומור וגם רצינות, זה מביא את הסרט לעבוד על הקצוות וכך נוצרת סקאלה רחבה של רגשות ומעמדים וטכניקות קולנועיות

    אני מאמין שמה שאני אערוך בעתיד, אפילו עלילתי, יהיה פחות FREE EDITING, כמו שהסרט הזה יצא. הרשיתי לי לעשות 'מה שבא לי', בלי תכתיבים של סגנון ברור, כי חשבתי שזאת הדרך היותר נכונה להוציא את המהות של כל סצינה. אולי זה גם בגלל שניסיון העריכה שלי הוא בדברים קצרים ושם אתה צריך לעבוד על מסרים ברורים לקליטה בטווח קצר. אולי זה היה קצת בעוכרי, אבל זה עובד ומעוגן באופן שהסרט צולם. ז"א מתוך התחשבות רבה באילוצי הפקה, הם לא יכלו להרשות לעצמם לא לצבור את זמן המסך היומי. ככה סצינה של שקיעה על הגג, שמתרחשת במשך 15 דקות של היום, , ובדרך כלל דורשת 4 ימי צילום כדי לחכות לזמן הנכון ולקבל את התנאים האופטימלים לכל זווית צילום, כאן פורטל שם מצלמה על הכתף , השחקנים אלתרו והוא צילם רצוף את כל ה- 15 דקות, עד שהחשיך והמג'יק הונצח. לכן גם ערכתי את הסצינה בסגנון חופשי יותר, כאילו דוקומנטרי ועם הרבה חיתוכים, מתוך השפעה גמורה של סגנון הצילום.
    בעניין הסגנון, התלבטנו רק אם הטכניקה הקולנועית לא מפחיתה מהמטען הדרמטי.
    אז בסך הכל אני מאוד שלם עם פתרונות העריכה לראשס. וגם ידוע שזאת החכמה הכי קטנה לביים סרט מחדר עריכה ולהעביר בקורת על מה לא עשו. חכמה של עורך היא למצוא מה שגלום בסרט. ואם הרגשתי ששנויי הסגנון משרתים את הסרט- זה היה לי יותר חשוב מאשר להצהיר על עצמי כעורך בעל סגנון.
    מה שהנחה אותי, היה לתאם בין צרכי הסצינה ובין טעם הקהל. לא לעצבן, לא להנחית שיקולים תיאורטיים, אלא ליצור חוויה.
    *כן, יש בקצב של הסרט משהו מאד מעודכן, של מי שיודע שהקהל שלו מבלה 4 שעות מול הטלוויזיה ושם דואגים לשכלול ופיתוח יומיומי של כושר הצפייה שלו.
    ** כן כי החוויה של לזוז על הכסא ולהסתכל בשעון מתי כבר ייגמר, היא חוויה מוטלת בספק. אני צופה חסר סבלנות וזה עוזר לי לפרגן לכוח הקליטה של הקהל הבלתי ידוע ההוא. סרט קולנוע זה בילוי, בידור. אנשים לא באים לראות הצהרות קולנועיות. הם רוצים הנאה ועניין ומשהו לקחת הביתה.

    *מה שאני לקחתי הביתה.... הוא מונולוג יפה של דויד שרוצה להיות קוסם על למה הבן אדם חייב להגשים את החלומות שלו.
    "עפולה אקספרס" בעבורי, שנולדתי בעמק, היה האוטובוס שלוקח אותנו הלאה מכאן. לתל אביב. הרחק ממסורת וכל מי שנתקע עם שאיפות לא מוגשמות. "הלאה" כמוטו או שוט (לא ה SHOT ) בדרך אל הויטמין C של המימוש. מתוך הזדהות הנרקמת בעת צפייה, הסרט ריגש אותי. ואת הדמויות הרחוקות/קרובות לקחתי איתי, עם כמה דברים שיש להם להגיד על החיים. וכשהסרט ישראלי והוא מעשה של קולנוענים בני דורי- זה מאוד משמח.
    **מאור צוחק. "עפולה אקספרס" זאת הרכבת באזור התעשייה של באר שבע...הרכבת שלא מגיעה לשום מקום, כי מאיפה יש רכבת בעפולה? אז השילוב הזה בין הדוקומנטרי לעלילתי שיוצר את ה'עפולה' של הסרט מקסים אותי.

    *בפרשנות אישית , הסרט מדבר על הגבול הדק, על הנקודה שכולנו כל כך מפחדים ממנה, היום בו יגידו שאנחנו לא קוסמים ועל כן עדיף לחזור אחורה , למקום ממנו יצאנו, למסורת ולעמדת קופאי בסופרמרקט .
    כשג'ולי עמדה בפרמיירה , נרגשת מאד, ודיברה על חמש שנים של עבודה - זאת הייתה הארה על כמה כוח נפשי, דחף ואמונה צריך כדי לקסום פיטצ'ר. בתנאים המקומיים.
    ** סרט על סתם אנשים, בלי פוליטיקה, בלי חדשות, בלי צבא!.. כמעט סרט לא ישראלי. אני חושב שזה מה שתפס את הקהל, כי כולם כל כך בדיכאון מהמצב והנה רואים סרט והוא עושה נעים... אז קיבלנו הרבה פרגון אחרי הפרמיירה, אבל המבחן האמיתי עוד לפנינו וזה איך הקהל יגיב.
    *שיהיה בהצלחה. ומה לסיום?
    ** (מאור שהוא מהיר תגובה רוב הזמן, "ספידי" כלשונו, מהרהר עכשיו, קצת נבוך לומר ש...) תראי, מאוד מעצבן הקטע שאומרים שקולנוע ישראלי לא יכול להיות טוב. אז להגיד שאני מקווה שהסרט יעשה את זה- ז"א ישנה את התדמית - זה יומרני.
    אבל אם הקהל יאהב את "עפולה אקספרס" ו ויווצר איזה סדק קל בחומת האי-אמון לקולנוע של כאן, אני אהיה מאד שמח.

    לחלונות:

    1.

    במאית ג'ולי שלז
    מפיק אסף אמיר
    תסריט עמית ליאור
    צלם איציק פורטל
    עורך מאור קשת
    מוסיקה יובל שפריר
    ניהול אמנותי אוה גרונוביץ
    הקלטה יוחאי משה
    פס קול גיל תורן
    שחקנים: צביקה הדר, אסתי זקהיים, אריה מוסקונה, אורלי פרל

    נערך באולפני EDIT, ת"א על תוכנת FILM COMPOSER של Avid 800

    2.

    6 חודשים עריכה עד עותק סופי:
    20 משמרות של לוגינג, דיגיטציה וסינכרון קול/תמונה.
    80 משמרות עריכה עד ל FIN CUT .
    450 שעות עריכה באולפן קול
    80 שעות הקלטה של 40 דקות למוזיקה מקורית.
    30 שעות מיקס דולבי
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.