"שדה עצי הלבנה" הבמאית מרסלין לורידאן – איבנס

    יומיים לפני מותו ביקש בעלי, ג'וריס איבנס, הבטחה – עשי את הסרט שלך.
    ושוב הייתי אותה תסריטאית צעירה שפגשה בו , הענק רב המוניטין, מבקשת את עצתו. "הייתי אומר לקולנועית הצעירה" , ענה איבנס, "את חייבת לקחת את כל הסיכונים!"
    וכך עשיתי.

    "שדה עצי הלבנה"
    הבמאית מרסלין לורידאן – איבנס
    משוחחת עם תמר ירון.

    15 שנים מאוחר יותר מציגה מרסלין לורידאן – איבנס בפסטיבל הסרטים ירושלים 2003 את סרטה העלילתי הראשון "שדה עצי הלבנה". השם ג'וריס איבנס הוא שמשך אותי מראש לראות את הסרט. יוצר פורה, ממובילי הקולנוע הפיוטי-חברתי, אשר ליווה את העשייה הקולנועית שלו במחקר עיוני , מאמרים וספרים. ההתעניינות שלי בו היא חלק ממחקר מתמשך בעקבות הקולנוע הפיוטי, קולנוע הדימויים, זה היודע להחביא את מסריו בעטיפה של התרחשות, של התבוננות. זה המצליח, בזכות כוח הלכידה של חיים ומחוות, להעניק לצופיו את החוויה הבלתי אמצעית של אותם רגעי הארה מרגשים בהם אנו שותפים לחיי המסך, בהם אנו והסרט אחד.
    כזאת גם הייתה החוויה שלי מסרטה האוטו ביוגראפי של מרסליין, העוקב אחר אישה יהודיה-צרפתיה בעשור השביעי לחייה, החוזרת למחנה ההשמדה בירקנאו, אליו נלקחה בגיל 15, עם אביה. האב לא חזר. אנוק אימה המרשימה בתפקיד מרים, גיבורת הסרט, נשאבת למסע כמו בגזירת גורל. כוח חזק ממנה המושך אותה למקום ממנו רצתה לברוח כל חייה. הקורבן חוזר לזירת העינויים, אל מסע של שיחזור, מפגש עם הזיכרון ועם ערפיליו, אותם חורים שחורים של אימה.
    "לקחתי את כל הסיכונים" מספרת לי מרסלין כשאנחנו נפגשות בלובי של מלון הר ציון. ולכן לא הראיתי את התסריט, לא התייעצתי. רציתי להיות צודקת בעצמי, ואם לא הייתי טובה, אז חבל בשבילי.
    אני אחת מאותם ניצולים שלא דברו זמן רב. היה צריך כנראה למצוא את המרחק הנכון. וכמו שלא דברתי, כשהגיע הזמן – דיברתי כל הזמן" מרסלין צוחקת, היא אוהבת לצחוק. תמיד ברחתי מהסבל על ידי הומור. עד היום יש לי חברה משם, אנחנו נפגשות ונזכרות בסיטואציות אבסורדיות וצוחקות. אני צוחקת הרבה.

    ג'וריס איבנס נפטר ביוני 89 מספר חודשים לפני יום הולדתו ה- 90. ב- 88, קיבל בפסטיבל ונציה את פרס אריה הזהב על מפעל חייו. סרטם האחרון שהושלם ב -88, "ספור הרוח", זכה בפרסים בינלאומיים רבים. בין שאר הפסטיבלים,הוזמנה מרסלין ב 91 לפולין.
    תמיד אמרנו שיום אחד נלך לשם. כשהוזמנתי להציג את הסרט שלנו בפסטיבל בוארשה, סירבתי. אמרתי לפולנים – אין לי שם דבר איתכם, לפולניה לא אחזור. והם מאד לחצו ואז אמרתי או.קי. אולי לא נכון לסרב אבל בתנאי אחד- אם אוכל לנסוע גם לבירקנאו. הם עשו הכל שאבוא וסידרו לי מכונית. בירקנאו רחוקה 480 ק"מ מוארשה ואני רציתי לנסוע לבד, ברכבת. לא רציתי אותם שם. אבל הם התעקשו, הסתבר שיהיה מסובך מדי ברכבות וכך קיבלתי מהם מכונית עם נהג ומתורגמן. שניהם אנטישמים. הנהג אמר "מה פתאום, לא היו פה יהודים, היו רק פולנים וצרפתים" והמתרגם הודה שאמא שלו מאד אנטישמית. אחותי הקטנה באה איתי וזה היה קשה, היא הייתה צריכה הרבה חמלה שם, וגם אני. לא יכולנו לתת חמלה אחת לאחותה.

    הביקור הזה סימן את תחילתו של מסע הכתיבה, מסע שארך 10 שנים. שני עוזרים עבדו עימה על הכתיבה.שניהם, מציינת מרסלין, לא יהודים.
    הדימויים היו בראש, ידעתי מה אני רוצה להראות, אבל כדי להגיע לפשטות של הסרט היה צריך את כל השלבים, לנקות ולנקות ממנו את הדיבור עד שיישאר צלול וחד. כמו הזיכרון? כמו הזיכרון.
    לכתיבה רציתי אנשים שיש לי איתם קשר של שקיפות, קרובים דיים כדי שנוכל לדבר בפתיחות.
    בשנים הראשונות עבדתי עם אליזבט פרסטיו, סופרת ועתונאית. מאד רציתי שהיא תבוא איתי לשם, אבל לא רציתי לבקש. הרצון היה צריך לבוא ממנה ולכן רק ב- 96 יצאנו לשם. גרנו בקראקוב, שכרנו אוטו ויום יום נסענו למחנה. אחרי היום הראשון אליזבט אמרה שהיא לא מרגישה כלום. לא יכולה לבכות, לא יכולה לחוות. אבל לאט לאט היא נכנסה לספור. דיברנו הרבה, היינו כמו בטראנס וגם קרו לנו חוויות מדהימות. הסערות בבירקנאו הן חזקות מאד. יום אחד היינו ליד הקרמטוריום, אספתי אפר. היה חם והייתה סערה והיה נראה כאילו מהאפר יוצא עשן, כאילו המתים רוצים לדבר איתנו.
    מרסלין מתארת את הרגע הזה והוא מוחשי, אנו נושמות את הזיכרון. חיות עימה. רואת את העשן, את הרוחות. אנו, זה הזמן לציין, זאת גם מאשה ברון, המתורגמנית העובדת כבר 15 שנה עם הפסטיבל, בקיאה היטב בקולנוע וביוצריו. מאשה משתתפת בשיחה באופן פעיל, מרחיבה את מעגל הסימפטיה.
    מארסלין: לאחר אותו מסע התבודדנו בכפר ותוך 3 שבועות היה הבסיס לתסריט הנוכחי. ואז אליזבט פרשה, אמרה שהגיעה עד הקצה, יותר רחוק כבר לא תוכל להגיע. הבסיס הזה הוגש לקרן הסרטים וקיבל מקדמה , אולם עוד שנתיים חלפו עד שנמצא האדם המתאים להמשיך במסע הכתיבה. ז'אן פייר סרג'יו, ידיד ותיק מזה 40 שנה. צעד אחר צעד התקדמנו, לאט. בשלב הזה כבר עבדנו על הדיאלוגים והמבנה. היה יותר מדי להגיד, היה צריך לסנן, לטהר, רציתי להתרכז בדימויים.
    ב 2001 הושלמה מלאכת הכתיבה, עכשיו גם נמצאה מפיקה בצרפת אשר נתנה את התסריט לבמאי הגרמני פיטר זר. שהתלהב והתגייס כמפיק למצוא עוד מימון לסרט. כך נכנסו קאנאל פלוס להפקה. הללו שילבו את השחקנית ז'אן מורו, וחסותה תרמה להשלמת מקורות המימון להפקה. מורו אף קיבלה קרדיט על סיוע לכתיבה, מחווה על תרומתה.

    באחת הסצנות החזקות של הסרט, אנוק אימה מתארת לנער שפגשה שם, היכן הן חפרו קברים. אבל זה לא היה כאן אומר הנער, זה היה שם. היא מתווכחת איתו , אחוזת אימה. מאוחר יותר תתקשר לחברתה מהמחנה – גם היא מאשרת את גרסת הנער. הבלבול של אנוק אימה קורע את הלב. כאילו הטעות שומטת את הקרקע מעוצמת אימת הזמן שנחווה. הרי הזיכרון שלנו מורכב מתמונות, תמונות של כאב ושל שמחה. כל חוויה טבעה בנו חותמה, בנתה את האדם שנהיינו. אני מכירה את תחושת הפחד שאוחזת בך כשיש סתירה בין הזיכרון לעובדות. כאילו אם יש פרט לא נכון – גם הארוע לא קרה. בסצנה ההיא נוצרת איזו שבירה בדמותה של מרים. משהו שאולי מאפשר לה להתמודד עם ההווה. הסצינה מסמלת היטב את המהות בה עוסק הסרט, חיים בהם הזכרונות הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. חיים שנידונו לשתיקה מתמדת, ברית המאחדת את כל הקורבנות ששרדו זוועה שהמציא חלק מהאנושות עבר חלק אחר שלה.
    מרסלין: יש לך איזה אחריות כלפי מקום כמו אושוויץ. גם לגבי הניצולים. הכי חשוב היה לי מה יחשבו הניצולים. כי הסרט אכן עוסק בזיכרון, זה לא הזיכרון שאומר אני יודע הכל כדי לשרוד. את צריכה להוריד חלק מהדברים הגרועים ביותר כי את צריכה להגן על האחרים. את לא צריכה לספר הכל.
    אני רציתי לעשות סרט בלי אלימות. סרט ללא מסר ועם כל המסרים ובעצם להשאיר מקום לכל צופה לדמיון שלו. כי החור של הזיכרון, ואני עוסקת בזה הרבה, גם אם יש לך חיים טרגיים או חיים קלים – החור קיים.

    אני לדוגמא, לגמרי מחקתי את העובדה שעשיתי את העבודה של חפירת הקברים ורק אישה אחת משם הזכירה לי את זה, אחרי שנים.
    אז כשיש את האחריות לשואה – את לא יכולה לשחק עם הפיקציה. מאד היה חשוב לי לעשות סרט על הערפל של הזיכרון. זה סרט סימבולי. זה סרט על חוסר היכולת להעביר את מה שקרה. זאת הטרגדיה של כל הניצולים – חוסר היכולת להעביר את מה שאי אפשר להעביר.

    כל הניצולים יש להם מחנה בראש ואת חושבת על זה כל הזמן. זה תמיד חוזר. הריח. הריח שהיה שם.
    שנים לא יכולתי לנסוע ברכבת. 15 שנה בכלל לא דיברתי.

    איך חוזרים ? איך ממשיכים את החיים?
    לחזור לצרפת, למשפחה, זה היה קשה מהכל. לכולנו, לכל הניצולים. אנשים לא יכלו להבין מה עברנו. כל היהודים היו כל כך נאורוטים. היה מי שאיבד את ילדיו, היה אחד שישן על הספסלים ברחוב. אנשים חזרו הרוסים ואף אחד לא התייחס. רק לאנשי הרזיסטנס התייחסו. אך איתנו- שקט מוחלט. אמא שלי לא הבינה כלום.היא לא יכלה להקשיב לזכרונות שלי. זה כאב. רק עם אחותי הקטנה דיברתי. תארי לך, בת 12, איזה דברים איומים היא שמעה. לאחר שחזרתי אושפזתי בסנטוריום. ניסיתי להתאבד כמה פעמים. גרתי בבית גדול בדרום צרפת, לבד. הכרתי קצת אנשים אבודים כמוני. נערה קשישה בשנות העשרה, חיה מהיד אל הפה, פה ושם גנבה אוכל ובגדים, הרגלים שנשארו מהמחנה. פעם נתפסה כי הבריחה גרבי ניילון ומכרה אותם לאיש מכס... הייתי מאד קשה, צוחקת מרסלין. מרדנית אמא שלי עוד חיפשה לי בעל. ואני רציתי למות. לא רציתי להישאר בעולם הזה.

    בעצם בסרטים שנעשו, כמעט אף פעם לא הראו מחנות של נשים. אם תשאלי גבר הוא יגיד שהכי גרוע היה במחנות של הנשים.
    מרסלין משתתקת, היא לא רוצה לדבר. חוב השתיקה. ודאי התמונות שעולות בראשה. השתיקה הזאת , הבידוד הפנימי גם בין קהל, בולט בנוכחותה של אנוק אימה כמרים, מרגע הופעתה בסרט, כשהיא יורדת מהרכבת שהביאה אותה לפריז, נושאת עימה מזוודות. זאת הפעם הראשונה, כנראה, שהיא הגיעה להשתתף במסיבה השנתית שעורכים ניצולי מחנות ההשמדה. המפגש עם חברותיה מאז מחיה את עברן, כחווית העל-זמן, התחושה המייחדת מפגש עם אלה שהיו חברינו בגיל הנעורים. לזמן מה אנו שם, מתנהגים כמו נערים, חיים בזמן ההוא. וכך גם מרים, שבמעין התרסה, מרדנות או בולמוס, קונה את כל כרטיסי ההגרלה, כדי לזכות באופנים. מה האשה הלא צעירה הזאת צריכה אופנים? יותר מאוחר נבין. זאת לא המבוגרת שקונה את הכרטיס אלא אותה נערה בת 15 שהגיעה בטרנספורט אל המחנה.כרטיס נוסף שאין בו חפץ הוא כרטיס נסיעה לקראקוב, פולין. מרים לוקחת גם אותו. כך מתחיל המסע. לאורך הסרט מתקיימת אותה תחושת זמן מקביל בין האשה והנערה, שתיהן מסתובבות שם, חיות את עברן בהווה שאחרי. בהברקה תסריטאית שולב בספור נער גרמני העורך מחקר מצולם של המחנה. סבו, כך נודע לו לאחרונה, היה קצין SS, מאלה שהיו מופקדים על הקמת המחנה. הנער, מזועזע מהידיעה, יצא למחקר. הוא שוהה כבר מספר שבועות בבירקנאו. מה הוא מחפש? פינות. פרטים. הוא לא מצלם בני אדם. מנסה להבין, באמצעות המצלמה, באמצעות הדימוי, את מעללי סבו. הדימוי במקרה הזה הוא כלי של ריחוק, מרמז על ניכור של הנער מהסבל האנושי שנחווה בין הגדרות. אולי בקורת על האובססיה הגרמנית לדיוק וסדר. המפגש בינם מרתק. הנער מדבר כמו מספר, יודע עובדות. ממנה ישמע על החיים. הקשר שנרקם בינם מנוכר, חשדני בהתחלה, מתחמם לאט. יותר מאוחר אפילו תתגנב חושניות סמויה, עדינה מאד, אפלטונית בברור. כאילו הנער נמשך אל אותה נערה בת 15 , מתעלם מהאשה שנעוריה קופדו באכזריות.
    מרסלין מסכימה לניתוח. עשו איזה גלובליזציה לשואה, בעוד כל אדם הוא אינדבדואל. זה הסרט שלי, על זיכרון פרטי של אשה אחת שכל חיה שונו. אני בעצם הניצולה היחידה שעוסקת כיום בקולנוע . אם כל אחד היה יכול לעשות סרט , היה נוצר אוסף של זכרונות שונים.
    אני לא רציתי לעשות עדויות. רציתי להגיע לעומק, למשהו הפנימי, ולכן היה כל כך קשה, הייתי צריכה קודם כל לקבל את האינטימי שלי. הייתי חייבת את המרחק של 50 שנה.
    "שדה עצי הלבנה" , מתגלה לנו בסוף הסרט, זהו התרגום של "בירקנאו". הפיוט של הזוועה. בגרמנית הוא נקרא " "Birkenau und Rosenfeld. מרים רוזנפלד היא גבורת הסרט, מרסלין רוזנברג נשלחה למחנה. לורידאן הוא שמו של בעלי הראשון. לא רציתי להיות מזוהה כיהודיה. את השם איבנס לא העזתי לאמץ. הוספתי אותו לשמי לאחר מותו של ג'וריס.
    אחד הקטעים המיוחדים בסרט, מונטאז'' של העשב הגבוה נע ברוח, מזכיר לי את סרטי איבנס. האם צילמה זאת לכבודו? מרסלין מאשרת. כשבאתי ב 91 המחנה היה נטוש, הצמחייה גדלה פראי, ההזנחה הייתה איומה. בעשב היא מצאה את עמודי התווים המחלידים, האלה מאז. הסצינה שולבה בסרט, פתיח למצעד הפרטי שתערוך מרים. אפשר היה למצוא שם שיניים, כפיות. מאוחר יותר הפולנים התחילו לטפח, קראו לזה מוזיאון. התיירות כנראה עשתה את שלה. אבל לצילומים אני רציתי שיתנו לעשב לגדול, שישמרו את המקום. דרשתי זאת כדי שאוכל לחיות.
    מרים – אנוק נשארת במחנה, מעבירה את הלילה על הדרגש שלה, עם רוחות חברותיה לבלוק.
    ישנתי שם כל הלילה." מרסלין מהרהרת לרגע " והכי גרוע- שכל פעם שאני נוסעת אני לא יכולה לעזוב"

    הקהל בסינמטק ירושלים הריע ממושכות לאישה הקטנה ומלאת החיוניות שעלתה לבמה. חווית הסרט העוד חייה בנו והנה אנו רואים את זאת שחוותה הכל, את הזוועה ואת החיים שאחריה, והשכילה להעביר לנו כל זאת בעדינות רבה. בגיל 75 הגיעה להציג בפנינו את סרטה, מתחרה בין במאי כל הדורות .

    סרט עדין ופשוט, מצולם היטב, ערוך בדחיסות התחושה נובעת לא בגלל קצב סוער של תזוזת מצלמה או חיתוך, אלא מההקפדה שלא להראות שוטים פתוחים של מקומות, אלא רק במחנה עצמו. מעבר ממקום למקום שאינו נותן נשימה, אינו נותן אפשרות לצופה להסתגל לשינוי, מטבעו יוצר מחנק. צריך להיות במאי מנוסה מאד כדי ללכת נכון על הגבול העדין הזה ולהשתמש במחנק כדי להעביר מצב פנימי, מבלי לחנוק את הסרט.
    כמו בציור, הסביבה משליכה ההתרחשות, מעצבת אותה. קולנוען מיומן יודע להשתמש בסביבת ההתרחשות ככלי ביטוי, המאפשר להגדיר את הדמויות ואת העלילה, כחלק מזרימת הסרט, כמידע הנטבע במוח הצופה מבלי לדבר על זה. להשתמש במסך בלי לבזבז זמן מסך.

    אנוק אימה, מרים, מגיעה לקראקוב, מגלה מסעדה "יהודית" ואת גוטק, המקומי, אנציקלופדיה מהלכת על חיי הקהילה שהושמדה, המוכר את המידע למבקשים. תיירות השואה, מסתבר, פתחה אפיקי מסחר חדשים לתושבי המקום, הרובע היהודי שוחזר לתחייה. באימפולס של רגע היא שולחת יד אל פרוסת לחם ועגבניה אדומה, מחליקה אל מעילה. גנבת האוכל של פעם התעוררה למאבק.
    מרים צועדת אל המחנה בעקבות פסי הרכבת העוברים בין בתים ומשפחות. ובתוך המחנה, לאחר שמצאה את עמודי התווים המחלידים, לצלילי מרש פנימי, היא מבצעת צעידה צבאית, ארוכה, ארוכה. כמו אז.
    מרסלין: " אף אחד לא העז קודם לכן להראות כמה המחנה גדול והצעידה הארוכה הזאת, הטראוולינג מלווה בקווארטט של שוסטקובסקי, הייתה הדרך שלי להראות.
    .יש בסרט הרגשה, אני אומרת לה, שהסביבה מתפקדת כאנטגוניסט – המקומות לא רק שמעצבים את מרים אלא ממש משפיעים ומפעילים אותה.
    בהחלט, מסכימה מרסלין. המחנה הוא הגיבור השלישי בסרט, יחד עם היהודייה והנער הגרמני.
    השילוב של מציאות עם פיקציה בא מניסיון העבודה המשותפת עם איבנס, והשפעה מסרטי לומייר ומילייה (מראשוני הקולנוע הצרפתי) . בסרט עלילתי יש לך את כל החופש לפיקציה. אני כל חיי עשיתי סרטים דוקומנטאריים, ב"ספור הרוח" גיליתי את האפשרות של הערבוב.
    ואפרופו הפיקציה, בצרפת היו לא מעט מתנגדים לכך שאביא שחקנים למחנה ההשמדה. אניס וארדה אמרה "אין לך את הזכות" וקלוד לנדצמן כתב מאמר נגד לעשות סרטי פיקשיין על השואה. אני עניתי שיש אני אעשה מה שאני רוצה. רציתי להרוג פרות קדושות.
    גם צוות המוזיאון בבירקנאו העמיס קשיים לא מעטים. היינו צריכים לחתום איתם על חוזה מה מותר ומה אסור. אבל בסופו של דבר, אמרתי שיקפצו לי ועשיתי מה שרציתי .
    סוג של נקמה?
    לא, לא משם. זה בעצם צורך שמכריח אותך לעשות דברים. אין לי צורך בנקמה. גם אם אין מסר בסרט הוא אומר שצריך לדבר. וגם אם הדיאלוג שלי עם גרמניה הוא קשה ומכאיב, מתקיים דיאלוג.
    לכן גם שילבתי את הספור של הקשר בין הנער הגרמני ליהודיה , הייתי צריכה למצוא את הסימבול לרעיון של הדיאלוג., להגיד באמצעותו משהו חשוב. אני לא אינטלקטואלית ואין לי תיאוריות. זה לא התפקיד של הבמאים להסביר עצמם בסרט. והסרט שלי, הוא סרט על רגשות של אשה, לכן גם נוגע בנשים הפיוטיות שלו הייתה מאד חשובה לי. זה לא על נאומים, לדבר הרבה. לכן היה חשוב לי למצוא מעט מילים ומצבים פנימיים דרך הדימויים.

    כאמור, סגנון זה הוא שריגש אותי כל כך, ולא רק כצופה בסרט הזה, אלא כמי שמתפתלת לא מעט בסרטים הישראלים לנוכח שטף הדיבור הבלתי פוסק. נכון, אנחנו הישראלים אוהבים לדבר, נכון , אנשי הועדות המאשרים את התסריטים רוצים להיות בטוחים שהקהל יבין, אבל איכשהו מעט מאד סרטים ישראלים, גם היותר מעמיקים שבהם, מצליחים למשוך אותי אל קסם הקולנוע, אל המפגש הבלתי אמצעי עם חוויה שיוצרת הבנה. בעיה דומה אני מוצאת גם בסרטים הדוקומנטאריים. הרי כל סטודנט לתסריטאות לומד שהדיאלוג הוא המפלט האחרון של הקולנוען, אז למה לטפח כל כך את הדברנות? סימבולי אולי לתקופה כה חסרת דיאלוג בין אנשים, בין עמים. עניין תרבותי מן הסתם, אבל כולנו הרי גדלנו על הקולנוע הזר, האירופאי והאמריקאי. הראשון כוחו בדימויים, השני בפעולה. אולי כשנלמד לצמצם במלל, יהיה גם קל יותר להקשיב. אינטרקאט.
    אנוק אימה, אני חוזרת למרסלין, נוכחת בסרט כמו דימוי מהלך. כל שוט שלה, כל מחוה, נושאים עימם מטען עצום של סערה פנימית. נראה כאילו התסריט נכתב עבורה. קראתי באיזה מקום שלא ערכה חזרות.
    מרסלין: " היא פחדה. היא שחקנית של אינטואיציה, של המיידי. צילמנו אותה בטייק אחד. לא היה צריך לחזור על כלום.
    לעומתה השחקן הגרמני בא תמיד מוכן, קרא הכל, ידע את הטקסט. השחקנים, כל אחד נתן את המיטב. לכולנו היה קשה מאד, המתח הזה. לאנוק אימה בירקנאו הייתה טראומה גדולה, כאילו חוותה את על בשרה. אני מאד אסירת תודה לה. זה סרט שונה מכל מה שעשתה, היא ממש סבלה. היא הרי יהודיה בעצמה, גם היא איבדה שם סבא . ועוד נוסף הקושי שיש לה במאית שהיא ניצולה.
    כשהתחלנו בצילומים, ידעתי שצריך להתחיל בבירקנאו (העלילה מתחילה בצרפת). בגלל שבירקנאו זה הגהנום, אבל גם הגהנום יכול לתת לך מתנות והמתנה הכי גדולה שקיבלתי שם – הייתי צריכה לתת הרבה מעצמי , הייתי צריכה לאחד את הקבוצה , אף אחד לא ידע כלום. להם נתתי עדות, דיברתי הרבה והם הבינו. רציתי קבוצה שאוהבת, שתומכת שמבינה. תפקידי היה כמו מנצחת על תזמורת. רציתי שיתנו לי את היצירתיות שלהם. מאד חשוב להקשיב לאחרים, כי אם הרעיונות שלהם טובים, הם נותנים לך מתנות. היה לי גם עוזר במאי נפלא, פביאן פרברז'ס.

    צרפת, , מהפכת "הגל החדש". 1960.
    חלפו כ – 15 שנים לאחר השחרור, מרסלין החלה למצוא לה מקום. ניסיון חייה וודאי גם אופייה המיוחד חידדו את חושיה היא נהייתה מעורבת בחוגי השמאל, עיתונאית, תחקירנית בסקרי שוק, הרחיבה את המעגל החברתי. בין מכריה, ג'אן רוש המצרף אותה לצילומי הסרט הדוקומנטרי-אקספרימנטאלי "כרוניקה של קיץ". הסרט הראשון שצולם עם מצלמה שהגיעה אז לשוק ופותחה בעיקר עבור צילומי חדשות- מצלמת 16 מ"מ ניידת, נישאת על הכתף, עם סנכרון. המצלמה שנתנה לאנשי "הגל החדש" את האפשרות לעשות את הסרטים שלהם, עצמאיים, דלי תקציב, במנותק מהאולפנים, חופשיים בשטח. "כרוניקה של קיץ" , בבימויים של האותונגרף ג'אן רוש ) Jean Rouch ) והסוציולוג אדגר מורין )Edgar Morin( ,צולם במקביל ל"עד כלות הנשימה" של גודאר. והוא הסרט הראשון של אנשי ה Direct Cinema, ממשיכי קולנוע האמת של דג'יגה ורטוב הרוסי - המקבילה הדוקומנטארית של אותה מהפכה נפלאה. הסרט, מרתק גם היום, דן בנושא האם הקולנוע יכול לשקף אמת. מרסליין שהייתה עוזרת הבמאי, נבחרת, בתפקיד עצמה, להוביל את המחקר. היא מסתובבת ברחוב ושואלת אנשים 'האם הם מאושרים' בהמשך גם חוסר האושר שלה הוא נושא, יחסיה עם חברה, צל העבר המעיב על חייה, מה אומר המספר על זרועה לסביבה? לראות את הסרט היום, לאחר היכרותי איתה, לאחר שראיתי את סרטה האוטוביוגרפי, מחדד עוד יותר את עוצמתה של המציאות שמאחורי הפיקציה.
    האם תמיד חלמה לעשות סרטים?
    הרבה זמן היה לי קשה להרוויח למחייתי והייתי מאד ענייה. אומנם חלמתי לעשות סרטים אבל רק המקריות גרמה לי להשתתף בסרט. שם תפס אותי החידק . הצלחתו של הסרט פתחה לי אפשרות לעשות כתבות לטלוויזיה. התקופה סוף מלחמת אלג'יריה וכמו הרבה יהודים רציתי לעזור לאלג'ירים. ב 62 עשיתי את הסרט הראשון שלי, "אלג'יריה שנת 0" נגד הקולוניאליזם הצרפתי שם. הסרט נאסר להקרנה גם בצרפת וגם באלג'יר.

    סוג של ריפוי?
    לא רואה בזה ריפוי. הייתי מאד מעורבת פוליטית. זאת הייתה פעם ראשונה שהצלחתי להתרכז בעשייה, היה לי עניין חשוב לעסוק בו. באותה תקופה הכרתי את איבנס שרצה שאצטרף אליו. אמרתי לו אתה מאד מפורסם, אני לא רוצה לעבוד איתך, רוצה לעשות את דרכי. אבל מאד אהבנו, עזבתי את עבודתי בטלוויזיה והצטרפתי אליו, עד שנת 89, השנה בה נפטר.
    "ההולנדי המעופף עם הלב האדום" כינו את איבנס, האיש שלא היסס להגיע אל אזורי העימות, לדווח על סבלם של האזרחים, להיעזר בקולנוע כדי לחשוף לעולם את מה שהממסד מסתיר מפניו.
    מעולם לא הייתי קונפורמיסטית. גם בעבודה עם איבנס הייתי צריכה להלחם על מקומי לצידו. עשינו סרטים פוליטיים, צילמנו למעלה מ- 30 סרטים ברחבי העולם, נסענו לסין, לספר על הכיבוש היפני. דווקא בסין כולם התרשמו מהיותי יהודיה, בגלל שהותקפו על ידי היפנים. ב-67 , בעת המלחמה, הגענו לוייטנאם. רצינו להגיע לחזית, לספר על הקשיים. אך הויטנאמיים לא הסכימו.חשבו שזה מסוכן מדי עבורי, הפריזאית הקטנה עם נעלי העקב. יום אחד בעת פגישה עם ראש הממשלה, נכנס לחדר איש קטן. הו צ'י מין. הוא ראה את המספר על ידי ואמר "הם לא רוצים שתלכי? איפה את היית במלחמה? אם את היית שם – תלכי כאן לאן שאת רוצה." הוא ידע.

    המספר הצרוב על הזרוע, זה המפריד בין הניצולים לכל העולם, נוכח היטב ב"כרוניקה של קיץ" . במונולוג עצוב על כך שבן זוגה לא יכול לעשות אותה מאושרת, יורדת המצלמה אל המספר שעל זרועה של מרסלין. בהמשך נשאל משתתף אחר, פליט מלחמה מקונגו, מה לדעתו המספר הזה ." לא יודע" וחברו ממשיך "אני יודע שמלחים מקעקעים עצמם. אבל היא לא כזו. מעריץ שלה אולי? כי זה מספר ארוך מדי בשביל טלפון". בסרט "שדה עצי הלבנה" עוזבת חברתה של מרים בכעס את בן זוגה לריקודים, שמתעניין לגבי הטלפון שלעל זרועה.
    האנטישמיות בצרפת הייתה גדולה מאד אחרי המלחמה אנשים לא רצו לשמוע. לא רצו לדעת
    בסצנה אחרת ב"כרוניקה של קיץ" מרסלין צועדת מכיכר הקונקורד , מספרת שכאן נאספו היא ואביה , נשלחו למחנה עבודה. "נפגש כל שבת" מבטיח אביה. "את צעירה , את תחזרי. אני לא." וכך היה. במונולוג כואב היא מתגעגעת אל אביה, זה שראתה אותו רק פעם אחת במחנה, אחרי חצי שנה, שניהם הוכו בשל כך על ידי הגרמנים. מרסלין צועדת ברוח, אישה קטנה בכיכר גדולה ושוממה, מכונסת בעצמה, כמו מחבקת את מעילה.
    הסתרתי את הנאגרה (מכשיר ההקלטה) מתחת למעיל. צוחקת מרסלין. המצלמה הייתה רחוקה וזאת הייתה הדרך היחידה להקליט אותי.
    בסיכום אותו סרט, כשהבמאים מקרינים את הסרט למשתתפים ומבררים האם הצליחה המצלמה להעביר את האמת, יש גם מישהי שלא מאמינה לה. "אבל אני הייתי עצמי," מתרעמת מרסלין, "כשדיברתי, לא שיחקתי".

    80,000 יהודים נשלחו מצרפת למחנות, 2500 חזרו.
    1500 יהודים היו בטרנספורט שלי, 35 חזרו.

    איזה כוח מקבלים מניסיון שכזה?
    לא מכירים את הכוח הזה. אף אחת מכן לא מכירה את הכוח הזה, אבל יש בכל אחד כוח בלתי מוכר.
    לא יודעת איך מחליטים לחיות. הכוח שיש בעולם, הנעורים הייתי נערה מרדנית, הייתי קשה. גם במחנה הייתי כזאת. לא להראות סימני חולשה, לא לבכות. הייתי סוחבת את האבנים הכבדות ושרה.
    אני נבחרתי עם חברה ללכת לבלוק של הניסויים וברגע האחרון הוחזרתי לשורה, רק החברה נלקחה.
    כמעט ויתרתי, הייתי חולה מאד, כבר לא יכולתי לאכול, החברה ההיא, פרנסואה, לקחה והחליפה את הלחם שלי בתרופה. היא יכלה לאכול את הלחם, הרעב היה נורא. בכלל, היו דברים מאד יפים של עזרה ודאגה. אני, בגלל שאני נמוכה ועל כן במסדרים תמיד הציבו אותי מקדימה, אז כדי שלא יראו כמה אני חולה, החברות סדרו מאחורה ערימת אבנים ועליה עמדתי. בזמן העבודה הן הסתירו אותי בבור שכוסה בקרש.
    הייתי בארבעה מחנות, הייתי בצעד המוות הראשונה לטארזנישטט, אבל בבירקנאו היה הכי קשה. כי שם היו תאי הגזים.
    אני לא יכולה לשכוח את הצוענים. קינאנו בהם, כי נתנו להם להישאר במשפחות, הם לא הופרדו ונראה כאילו הם ממשיכים את חייהם ואז יום אחד הם נעלמו. את כולם לקחו לגזים.השמידו את כולם.

    אני איבדתי במחנות 46 בני משפחה, כולל אבי. שנים מהאחים שלי התאבדו אחר כך. לא, הם לא היו שם, אבל המשפחה שלי התפוררה אחרי המלחמה. אימא התחתנה בשנית.
    הפרויקט הבא שלי יהיה על יחסי המתעלל והקורבן. עלילתי אף הוא. גיליתי את החופש שיש בפיקשיין. קולנוע דוקומנטארי הרבה יותר קשה – את תלויה באנשים אחרים כדי להביע את שלך. וכשזה פיקשיין, הכל תלוי בדמיון שלך, אנשים עושים מה שאת רוצה. כמובן שיש קושי עם שחקנים, עם השבריריות שלהם. אבל זה אנושי.

    מה היה הרגע המיוחד בצילומים?
    כשגמרנו לצלם בבירקנאו עמדנו מחוץ לבלוק, כולם. כל הצוות, כולל אנשי המוזיאון הקיפו אותי ואני שמתי נר במקום בו פגשתי את אמא של סימון וייל ודברתי, ספונטאנית. בקשתי שכולם יחשבו על ז'אקוב, האמא של סימון, אשר סימלה עבורנו את כל המתים. אחר כך שמתי נר על הספסל בו ישנתי. זה היה בערב האחרון, האור שם מאד מיוחד, והתמונה הייתה מאד מרגשת. נגע לליבי שכולם היו שם, לתת מחוה אחרונה.סימון וייל באה אלי אחרי ההקרנה ואמרה "עשית את הסרט שלנו!"

    את יודעת, בישראל אנשים שואלים עצמם מה אני יותר, יהודי או ישראלי.
    אני לא צרפתייה. מעולם לא הרגשתי צרפתייה. ואני מאד גאה להיות יהודיה. ב- 48 אפילו חשבתי להתנדב לישראל אבל אמא שלי פחדה.
    אני נלחמת כל חיי נגד האנטישמיות. לאחרונה כשהיו התקפות של מוסלמים על היהודים בצרפת, לחמתי עם חברים ותיקים, לא יהודיים. הייתה הכחשה מאד גדולה. אז חשבתי, אולי אני צריכה ללכת לישראל. אבל מה אני אעשה פה? הצעירים עושים סרטים. ואני, כמו בעלי, רוצה לעשות סרטים כל חיי. אני צריכה לעבוד. אני לא ממסדית, לא הולכת לכל קבלות הפנים והארועים. יש לי את המקום שלי.

    מהו לדעתך המסר שהאנושות צריכה ללמוד מהשואה?
    יש הרגשה שכל הזמן האנושות מתקדמת ונסוגה ואף אחד לא לומד את השיעור. גם כאן, בישראל. זה עצוב. אני מאחלת למדינת ישראל שתתקיים תמיד, אבל אני חייבת להגיד שאני מאד דואגת.
    יש משפט "ילא עוד אושוויץ" אבל לדעתי זה ממשיך. ההתמחות של אושויץ – התיעוש של ההרג, הקמת בתי חרושת למוות – אולי זה לא יקרה. אבל האלימות. אני עצמי ילדה של אלימות. הוחתמתי על ידה, ורק בגלל שאני יהודיה. במשך זמן רב חשבתי שרק אלימות יכולה לענות על אלימות, כל כך נצרבה בי.
    אבל עכשיו אני חושבת שאנשים צריכים ללמוד לדבר. אנשים צריכים לקבל את השוני זה של זה, לקבל את האחר.
    אנחנו נושאים בתוכנו גם את הטוב וגם את הרוע. קיימת השאלה האם יצר לב האדם רע מנעוריו. צריך לראות גם את ההבדל בין גברים ונשים. בכל זאת אלו הגברים שעושים את המלחמות.
    והאנושות מתקדמת ונסוגה, מתקדמת ונסוגה. אולי חשוב לעשות 3 צעדים קדימה ולסגת צעד אחד. המאה העשרים תחשב כנפלאה ואיומה.

    להיות יהודי משמעו להיות טוב יותר מהאחר. אולי גם שרון מבין את זה היום. הוא זקן, יש לו נסיון חיים, הוא מנסה דרך חדשה. אולי הוא רוצה להיות טוב יותר.

    ומה תגידי לצעירים שרוצים לעשות סרטים?
    אני אגיד – קחו סיכונים!
    כל העולם חולם, אבל יש שתי אפשרויות – יש כאלה שיעשו הכל כדי להגשים את חלומותיהם , יש להם את הכוח, את האנרגיה, את העקשנות להשיג את מה שהם רוצים.
    יש כאלה שחולמים וממשיכים לחלום ונושאים בתוכם את הסבל שלא יכלו להגשים את חלומותיהם.
    צריך הרבה אומץ כדי לקחת סיכונים, אבל אין אפשרות אחרת.

    אני מחייכת למשמע הדברים האלה. מאושרת לשמוע ממרסלין את המוטו של חיי. קסם התרחש מהרגע בו בחרתי כמעט באקראי לצפות הסרט הנפלא הזה, זכיתי להכיר את היוצרת שלו, לקבל מחוכמתה וניסיון חייה.
    הסרט "שדה עצי הלבנה" נרכש להפצה מסחרית בארץ. אני מאחלת למפיצים לא להיגרר לקלישאה השולחת את הסרט לקטגוריית סרטי השואה, שימתין ליום האחד בשנה שאנו מקדישים לשימור זכרה. כמו שסרטים כ"רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן" זכו להצלחה עצומה, כך גם ל"שדה עצי הלבנה" מצפה קהל רב שילך קסמים אחרי אנוק אימה במסעה המרגש. הנשים בודאי. מקסימום, הגברים יעשו ביביסיטר.

    תמר ירון, ג'אמפ קאט, בי"ס לעורכים יולי 2003
    הסרט זכה בפרס "החויה היהודית" לסרט עלילתי בפסטיבל ירושלים 03
    --
    סימון וייל, ניצולת מחנה אושוויץ, , כיהנה כשרה בממשלות צרפת ובאיחוד האירופי, נשיאת הארגון לזיכרון השואה בצרפת.
    --
    הפקה:

    קרדיט:
    La Petite prairie aux bouleaux
    A Birch Tree Meadow

    Franch/Germany/Poland 2002
    Directed by Marceline Loridan Ivens
    Writing credits Jean-Pierre Sergent, Elisabeth D. Prasetyo, Marceline Loridan Ivens
    With the collaboration of: Jeanne Moreau
    Produced by: Bénédicte Lesage, Ariel Askénazi, Alain Sarde.
    Cinematography by Emmanuel Machuel
    Film Editing by Catherine Quesemand

    Credited cast:
    Anouk Aimée .... Myriam
    August Diehl .... Oskar
    Marilu Marini .... Suzanne
    Zbigniew Zamachowski ... Gutek
    Elise Otzenberger .... Sarah
    Claire Maurier .... Ginette
    Monique Couturier .... Rachel
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.