שונד, בעינים לחות וברווחה

    ראיתי סרט של צחוק ודמע, ראיתי סרט שההומור בו טבול בכאב, ראיתי סרט, תרבות ועולם שנעלם, ראיתי סרט ונהניתי מאד.
    "שונד", סרטה של יעל ליבוביץ' זנד, הוקרן במסגרת דוק אביב וסחף אולם שלם לחוויה משותפת, מרגשת ומאלפת.
    שונד הוא סרט מוקיומנטרי. מכבד את הז'אנר ומלהטט בו לעומק ולרוחב. קשה מאד לעשות סרט מוקיומנטרי מוצלח מבלי לפול לכל הפתיונות לעצלנים שטומן ז'אנר הכמו החמקמק הזה. אבל כשמצליחים , אתה הצופה נשבה בקסמה של הפנטזיה האדירה שהמציאות מספקת לנו. הישג גדול מאד לבמאית שזהו סרטה הראשון, אני מאחלת לה ולנו שתרבה לעשות סרטים.

    מה עושה סרט לסרט טוב? שיש בו תיזה ברורה ותהליך שבונה אותה, שיש אמירה שנחווית, שאתה מפענח ומבין ממה שקורה שם על המסך. שיש בו צורה וצלילים, שנושא אותך על כנפיו אל עולמו וכשנגמר, הוא לא נגמר. אתה לוקח אותו איתך, אל חייך ועולמך, עשיר יותר ברוח ובידע.

    במרכז הסרט, תעלומת העלמו של שחקן תיאטרון אידי, שברח עם הקופה של 800,000 שקל. הון עתק, שמרמז לנו על הפתיחה את חרות הפנטזיה שלקחה על עצמה הבמאית החוקרת את המקרה. מוקיומנטרי טוב חייב להגדיר עצמו בז'אנר מוכר ולעמוד בחוקיו , כי גבולות , ישורר היוצר , נותנים חופש ומרחב פנימי.
    "שונד" , רוצה לספר על התרבות היידית שסימלה קהילה עצומה של מהגרים אך נשללה מהאג'נדה של הארץ העברית הנבנית. נשללה?! נעשה עוול? בואו נלחם בשדים! באקט של פוסט ציונות במיטבה, לא מעט יוצרים צעירים ומתבגרים יותר היו ששים לקרב בסרט לוחמני. על כן אני מתפעלת עוד יותר מהבחירה הסגנונית המיוחדת של יעל ליבוביץ-זנד, שבחרה בסרט תחקיר אמיתי סביב דמות מומצאת, ויצרה סרט מצחיק ומעמיק דיו. סרט שחושף קשיי קליטה ותרבות של מהגרים, עושר של יצירה תיאטרונית ודיכוי שכמעט הכחיד אותה כליל, אולי אי אפשר היה אחרת. שונד מספר כל זאת מתוך כבוד לדואליות הקיימת בכל, משאיר חומר למחשבה.

    במסע חיפוש בו תגלית אחת פותרת שאלה ופותחת חדשה, נפרשים לפנינו תולדות התיאטרון האידי, מיטב שחקניו ובעיקר- היצירה האידישאית, מרעננת ומענגת, מעבירה קסמו של אותו עולם ישן כמעט אבוד באמצעות חומרי ארכיון ופסקול תוסס, בעריכה בוטחת ומלאת הומור של עידו זנד, הבעל והשותף ליצירה. בזכות תחקיר מעמיק, מעלה הסרט מסך מאובק מעל תרבותם היחודית של קהילות היהודים במזרח אירופה. תרבות עשירה ואוטנטית, של תאטרון , ספרות ושירה, של בדיחות והומור מסויים מאד. באידיש זה נשמע יותר טוב..מכירים?

    בצד הסגנוני, שונד הוא סרט עכשווי מאד."סרט פוטושופ" המשתמש בטכנולוגיה כדי להמציא את עברה של הדמות הראשית. האיש משולב בצילומים, יוצרו פוסטרים תקופתיים של הצגות, בוימו קטעי ארכיון ליד קטעים קיימים. הטישטוש מטושטש. אני מתכוונת, לא קשה להבחין בין המומצא לנמצא ודוקא ההבחנה הזאת מוסיפה לאמינות של הסרט. מוקומנטרי, כאמור, אינו רוצה לשקר. הוא רוצה להתחקות באמצעי של חיקוי.

    "שונד", הסרט, מצטרף לשרשרת של יצירה ישראלית שהתחיל בה, כמדומני, אילן שינפלד עם הספר "שדלץ" והמשיך ירמי פינקוס עם "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" , יש מן הסתם עוד. לימודי אידיש מתקיימים, התאטרון של שמוליק עצמון פורח, ליד ערבי שירה. 100 שנות ציונות עברית, 70 שנים לאחר מלה"ע 2, כמו נבטים רכים אחרי שריפה ביער, מבצבצת האידיש ושבה לתפוס מקום בתרבות שלנו. הנה שוב מותר. כי היו שנים, כך חושף הסרט, היו שנים בהם היה אסור. היה חוק ומיסים. תרבות הגולה היתה בד אדום מול עיני השור העברי. אם רצית לרתום אותו למחרשה, דבר איתו עברית. אינני שופטת. זה היה צו השעה, כאן היה כור היתוך. אינני שופטת וגם הסרט לא, בבגרות ראויה לשבח ומבנה מהודק היטב בקרינות. הוא מקפיד לשמור על מבט אירוני, מפוקח ואוהב.

    תרבות ושפה כמכנה משותף, הן נושא ראוי להתייחסות תרבותית. לחשוף, להאיר, להרהר. לשתף עם הקהל. יש גל כזה בשנים האחרונות, של תחיית תרבות עבר. המורשת הקדומה. התחילו בכך בניהם ונכדיהם של עולי ארצות ערב והנה סוף סוף מצטרפים הצברים האשכנזים. אני חושבת שזה נפלא. נראה לי שרק עם הכרות והכרה באוצרות אלו ושילובם ביצירה העכשוית, יבוא איזה שקט ותושלם שיבת ציון.

    בהצלחה.

    בימוי ועריכה: יעל ליבוביץ זנד
    הפקה: יעל ליבוביץ זנד ועידו זנד
    צילום: אוהד מילשטיין ועידו זנד
    תחקיר: אסף גלאי
    מוזיקה מקורית: גיל נגל
    כל הזכויות שמורות לג’אמפ קאט

    Please publish modules in offcanvas position.