top of page

התיעוד שומר על השפיות

בעקבות ״זריחה שחורה״ , סרטם של דורי דרור ויוסי בלוך



מעולם לא היתה האימה מתועדת בגוף ראשון, כמו בארועי השבעה באוקטובר,

מעולם לא הוצפנו בדימויים ברגע היווצרם. בחודשיים האחרונים מטפטפים דימויים, תיאורים וצילומים אל תוך החיים. גם מי שרצה, כמוני, להימנע מהטלגרם ומהסרטונים שהחמאס הרעילו בם את הרשת ולשמור על התודעה מהצפה, הבין, כמוני, שאי אפשר לברוח ממה שהיה. צפיתי בטלויזיה ב׳נובה׳ של דני פאר.

הלכתי לראוֶת ב״זריחה שחורה – עדויות מהטבח בפסטיבל נובה״ בהקרנה מיוחדת בסינמטק,

מתוך הצורך לראות ולעבד את מה שהמילים נשארות חלולות כשהן מנסות לסמן ממש.

רציתי לראות מתוך סקרנות מקצועית, לא פשוט לעשות ולערוך סרט בזמן כל קצר

וכמובן מתוך כבוד ליוצרי הסרט.

 

ואקפוץ לסוף:

הוא סרט חשוב מאד לראות אותו ועכשיו, הוא עלה בכאן 11 וניתן לצפות בו ביוטיוב.

 

הצפיה לא קלה, כמובן. עם מצלמות שלופות ופועלות הם נמלטו ורצו והסתתרו ושמעו וראו עכשיו גם אתה שותף. הטראומה מצטברת אצלם ואצלך הצופה, עם ההבנה, עם החמלה, שכבות על גבי שכבות .

״

״התיעוד שומר על השפיות, זה הכוח של העדות  כשמתקשרת, מעצבת את החוויה

בעודה קורית״ הסבירה פרופ׳ מירב רוט ואולי ד״ר דנה מור, מתנצלת שלא זוכרת, כשהסבירה את הצורך של המשתתפים לצלם את האירועים. נוסיף כמובן את רוח התקופה, את הדור שהשיתוף הוא חלק בלתי נפרד משגרת יומו, ואולי גם את הרצון להשאיר משהו אחריך. ״זה הכוח שביד שלהם, המחשבה לתעד. להשאיר חיים.״ אמרה ד״ר דנה מור ״ויש את הנטיה של הנפש לחזור שוב ושוב למקום בו איבדה שליטה״

 

 לא תמיד קל להקשיב לדיבורים מייד אחרי הקרנה, כשהחוויה עוד לא עברה עיבוד עצמי. במקרה הזה, זה היה חשוב והכרחי, כמו טיפול מהיר בטראומה. זכינו בפאנל מרתק בהנחייתה המדויקת מאד של חגית בן יעקב. (כל הקרדיטים בסוף)

 

׳למה בעצם אני עושה את זה לעצמי׳ בצבצה בי השאלה כשהאלימות התגברה ומסע ההיחלצות הפך לקשה יותר ויותר ככל שהסרט נמשך והמציאות המסוייטת הצטברה בתודעה.

״הסרט הזה אומר לנו שאנחנו לא יכולים להסיט את המבט. עלינו להישיר מבט ולפעול כאזרחים.״ הסבירה ד״ר דנה מור ויוסי בלוך מבמאי הסרט הוסיף ״התיעוד בא כדי להאמין למציאות.״

יוסי מעיד על עצמו שהסיוט דבק בו והוא עובר טיפול בטראומה, אבל הוא מעדיף את הטראומה המשנית מאשר לפחד. כשהדברים יותר ברורים טיפה יותר קל.

 

הבמאי איתי אנגל מספר על החוויה שלו בניר עוז, לשם ירד למחרת הפוגרום ומסביר שהוא הולך לשטח בלי לחשוב אם ייחשף או ידפוק לעצמו את החיים ״ אני לא ארגיש טוב אם דברים קורים ואני לא אסתכל. צריך להתמודד ולעבד״ הוא מסביר את תפיסת עולמו ומחזק את הצורך לעשות את הסרט ואת הצורך שלי לראות אותו ״התיעוד חיוני. להתעלם לא יעזור לי בחיים.״

 

אני משתפת פה את מחשבותי, מעבדת את חווית המציאות שבחרתי לראות, כדי להשתתף, לקחת חלק בזוועה שעברו פליטי נובה, ובעצם כל מי ששרד את את השביעי באוקטובר. שותפות גורל.

יוצריו גם דיברו על התפקיד ההסברה שיש לסרט, בקרב על התודעה. להראות לעולם מה קרה פה, שיבינו, שיזדהו, שיחמלו.

 

איך אפשר לעשות סרט תיעודי ללא מימד הזמן המאפיין בדרך כלל את העשיה?

מה תפקיד המתעדים בתקופה זו?

 

אני חושבת שכמו שדיברנו לא מעט על כל מה שישתנה בעקבות הטלטלה שעברנו, גם לקולנוע מגיע להשתנות או להרחיב מנעד.  ״זריחה שחורה״ עונה על כל כללי העשיה באופן בו משתמש בכלי התיעוד. יש לו תפיסת בימוי, תסריט, צירי זמן-תודעה, דמויות ראשיות. החומרים עברו סינון והחוויה לוטשה בעריכה. יש לו מוסיקה ופסקול, ויש עיצוב תמונה מעודן. חשיבותו שהוא מכיל את הראשוניות של התגובה, מזועזע ומזעזע. יוצריו הם חלק מהסיפור והם השכילו להעביר את המעורבות שלהם ללא ויתור על אמירה ועיצוב מסגרת זמן שתעביר תהליך. זו עוצמה שתחזיק גם בעוד שנים.

אולי בקולנוע החדש למתעד מותר להיות מעורב רגשית, לא על חשבון אוביקטיביות, אם נדרשת. גם התפיסה הזו לא חדשה. היומנים של פרלוב, הליווי של ג׳ולי שלז בחקירת האמת או של תומר היימן בדרך לשינוי בחיי המתועד. דוגמאות שעולות לי במיידי. גם אני, הכותבת, לא לוקחת זמן למחקר עומק בתחום הקולנוע התיעודי אלא משתפת בחוויה ובאסוציאציות מהמאגר הזמין לי. רוצה לשתף עכשיו, מה אכפת לי מהנצח?

 

תודה ליוצרים

***

* הקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב של 'זריחה שחורה', הסרט התיעודי של דוקי דרור ויוסי בלוך ל'כאן 11' על הטבח בנובה ב 7 באוקטובר. (נועם פנחס שותף לתחקיר ולבימוי של הורסיה הראשונה שהוקרנה בארטה)

פאנל שעוסק בסוגיות של תיעוד בזמן מלחמה, בהנחיית חגית בן-יעקב יו"ר הפורום הדוקומנטרי ובהשתתפות יוצרי הסרט, איתי אנגל, פרופ' מירב רוט וד"ר דנה מור מצוות חוסן במטה משפחות החטופים.

*    קרדיטים : יוצרים: יוסי בלוך, דוקי דרור ונועם פנחס

צילום: אורי אקרמן

עריכה: דימה קידר

הפקה: ליאת קמאי אשד מוסיקה: גל לב פוסטר: ירון שין ואיתי דרור


🖤❤️‍🩹

0 צפיות0 תגובות
bottom of page