עדויות 1993- על עריכת הסרט
- inmotiontelaviv
- 7 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
"עדויות - חיילים ישראלים מדברים על האינתפאדה" היה הסרט שאמור היה לעצור את זה. הסריטה ביצבצה, מדממת. מתביישת, לא משתפת, נאבקת לדחוק את חולשתה.
משוחררים טריים ומילואימניקים הוזמנו לשבת מול צוות של מראיינים בראשותו של הפסיכולוג גבי בונויט שבזמני השרות הצבאי שלו התמחה בפוסט טראומה. אחד אחד, על רקע בד שחור, בחלל ניטרלי של אולפן, הם באו לספר מחוויות השרות שלהם בשטחים. החיילים על ההתמודדות עם אוכלוסיה אזרחית, הכתבים על הדילמה בין לתעד או להתערב. השנה 1992, אידו סלע, במאי סרטים שעבד כמקליט עם צוותי שידור אירופאים בשטחים, היה מודע לגבול שחוצה בין פה לשם ורצה להפר את השתיקה שגם הוא שותף לה -שתיקת החיילים ושתיקת הכתבים הישראלים.
בשיתוף עם המפיקה עמית ברויאר התגבשנו לצוות שהורכב מאנשי מקצוע ואנשי אקדמיה פעילי שינוי.
היה לנו חזון על העולם בו אנו רוצים לחיות, הקמנו עמותה, גיבשנו עקרונות, מה רוצים לומר, איך לומר. פעלנו במשותף, בהתנדבות. חשבנו שהסרט יעורר רעידת אדמה. שכשיבינו, יסיימו עם זה.
'עדויות' היה סרט שמבוסס כמעט כולו על ראיונות, עם שני מקרי בוחן, ארועים שצולמו. באחד מהם הצלם התראיין, השני היה המקרה שהתפרסם בכל העולם וכך גם בארץ, הארוע בהר גריזים, בו צולמו חיילים שוברים ידיים לפלסטיני. ארוע שזעזע את כולם וכמובן יצר ויכוח עז לגבי פרסומו. אחזור לזה בהמשך.
על העריכה
ראיונות הצטברו לשעות, כ 4 שעות לעד. השגנו מערכת עריכת אופליין (עריכת וידאו לפני המחשבים) ומיקמנו אותה בדירת החדר הקטנה שלי בישראליס, תל אביב. כמו חדר הפסיכולוג אידו היה אומר מהמיטה-ספה, עושים אנליזה.
תמללנו, סימנו טקסטים, חיפשנו מבנה. מכיוון שהסרט היה מבוסס טקסטים, עיקר העבודה היתה לבנות תסריט עריכה. שעות של דיונים שהניבו גרסה כתובה אותה ערכתי די במהירות. אז היינו מקרינים לחברים, מקבלים תגובות וממשיכים. היו ארבע או חמש גרסאות עד הסופית. את האון ליין ערכתי עם נועם ויסמן היקר שאיננו עוד. עיקר העבודה היתה להחליט על משך הפייד לשחור בין שוט לשוט. 20 פריים? 25 פריים? שניה וחצי? שעות בילינו להגיע לקצב הנכון.
"המוסיקליות של הדיבור"
לערוך סרט מבוסס ראיונות זה אתגר רציני מאוד, מכיון שאין לאן לברוח. אין מעברי תמונה או אינטרקאט, אין מונטאז' עם מוסיקה לתת קצת מנוחה מההקשבה הנדרשת. הרי לסרט יש לתת תדר פנימי ומעברים הם האמצעים לייצר אתנחתאות. חשבתי על זה לא מעט עד שהבנתי איך לעבוד- לפי המוסיקליות של הדיבור.
איך? אם יש לי 3 אנשים שמדברים על אותו נושא, אני אסדר אותם לפי טון הדיבור. את הנמרץ בהתחלה, לדוגמא ואת השקט בסוף. או להיפך. לפי התוכן ותחושת הקצב המצטבר. וזה עבד!!! אושר גדול יש בתגלית שכזו, לדעת שאת זה אני מצאתי, חידשתי משהו, ושיש לי כלי נפלא, עריכה, שמאפשר לי ליצור ולתקשר סרטים.
על הסצינה בהר גריזים
הסצינה הזו היא שיאו של הסרט. פעם ראשונה שהמצלמה מתעדת - הצופה רואה וחווה - חייל לוקח אבן ושובר ידיים לצעיר פלסטיני שנתפס, כנראה זרק אבנים. זו הסצינה שחשפה לעולם (צולם עבור הBBC כמדומני) את התנהלות הצבא הישראלי ובעצם הראתה איך הסריטה נלכדת באדם. באופן יוצא דופן לסרט, שכל מרואייניו צולמו על רקע ניטרלי, לסצינה הזו אידו צילם את המשתתפים צופים בהתרחשות ממסך טלוויזיה ומגיבים. החלטנו ליצור רצף, שכל האירוע יהיה בזמן מציאות שנחתך בין צילום האירוע ובין המשכו על מסך הטלוויזיה בו צופה המרואיין, הלוך ושוב.
זה היה חזק מאד .
הייתי גאה מאד.
אבל בפרימיירה, כשישבתי באולם החשוך ושמעתי את קריאות הכאב של הצופים, שהגיבו ממש כמו שתכננו, משהו נורא קרה לי. הגאווה על הדיוק בעריכה התחלפה לי בתחושה איומה, כאילו אני בחדר עינויים, מענה את צופי. כאילו יש לי כוח שאסור לי להשתמש בו. בהמשך עסקתי וערכתי רק בסרטים הקשורים לתרבות .
עדויות, לצערי, נפל קורבן לפרובוקציות של תוכנית אירוח של גבי גזית, ובכך נסתמו האפשרויות להקרינו בארץ.
דני כרמי סוגר את העדויות.
לא יצרנו שינוי. 33 שנים והמציאות נהיית סבוכה יותר ויותר, הסריטה העמיקה לפצוע את הנפש, האלימות חדרה לכל מקום.
לצפייה
אידו סלע – תסריטאי יוצרים, חברי עמותת עדויות
יוצרים, חברי עמותת עדויות:
אידו סלע - במאי
עמית ברויאר – מפיקה
גבי בונויט – מראיין ראשי
איתן חריס – צלם
תמר ירון – עורכת
ישראל דוד – מקליט
רלה מזלי – גיבוש קונצפט, עוזרת במאי, תחקירנית, מראיינת ומתרגמת
גיל ישועה – תחקירן ראשי
מוקי רון – מראיין
מירי ממן – תחקירנית
מפיק שותף – ראובן קורנפלד
Les FilmsD'Ici
בשיתוף עם Channel 4
עורך אחראי – אלאן פונטיין
תגובות