"רצים בחושך עם פנס": הדילמות וההבטחות של הבינה המלאכותית היוצרת עם פרופ' טלי דקל ויאיר אסולין / מאת תמר ירון

באירוע " מה אנחנו רואים מתוך הסדרה עולם חדש מופלא" באודיטוריום סלע שבמכון ויצמן (לפני המלחמה, חייבת לציין), התקיים מפגש מרתק בין פרופסור טלי דקל, מהמח' למדעי המחשב ולמתמטיקה שימושית במכון ויצמן למדע, הניצבת בחזית המחקר של Generative AI ושותפה לפיתוח לומייר - מחולל הווידאו של גוגל, לבין הסופר וההוגה יאיר אסולין. הדיאלוג העשיר חשף את חזית המחקר בתחום, את השאלות העמוקות שהוא מעלה, ואת המתחים המובנים בין עולם האקדמיה והתעשייה.

הקסם והמסתורין: מהפכת היצירה מחדש

פרופ' דקל, שותפה לפיתוח "לומייר" של גוגל – מחולל וידאו שובר שיאים, הגדירה את מהות המחקר כ"לפרוץ את המגבלות של המכונות היוצרות, לנסות להביא לרמה האנושית ואף מעבר". התחום, לדבריה, עוסק ב-Re-Rendering Reality – יצירה מחדש של העולם החזותי באמצעות בינה מלאכותית יוצרת. ייחודו של "לומייר" ביכולתו ליצור רצף וידאו חלק ונטול הפרעות, בניגוד למודלים אחרים המאבדים אמינות תנועה.

אחת התובנות המפתיעות מפיה של פרופ' דקל היא שעל אף השכלול המהיר של כלי ה-AI ויכולות הלמידה העצמית שלהם, "עדיין לא יודעים איך הם פועלים". היא הגדירה את "הקופסאות השחורות" של המודלים כ"הזדמנות פורייה למחקר". מדובר בחלקים נרחבים של רשתות הבינה העצבית שהם בגדר תעלומה, ודווקא בתוכם מסתתר ידע עצום שנצבר על ידי המודלים בתהליך הלמידה העצמי. החוקרים, ובהם פרופ' דקל, מנסים לפענח את דרכי הפעולה שלהם כדי לחשוף יכולות חדשות.

פרופ' טלי דקל

"העולם החדש המופלא": בין טכנולוגיה להשראה

יאיר אסולין פתח את המפגש בהשוואה בין התקופה הנוכחית ל"מהפכה התעשייתית השנייה" של המאה ה-19, שהביאה שינויים דרמטיים עם החשמל והטכנולוגיות החדשות. הוא הדגיש את האחריות המוטלת על כתפינו "לדאוג שהעולם החדש יהיה מופלא".

This model is the mystery, the gate to all we wondered""

המודל הזה הוא המסתורין, הפתח לכל תהיותינו (או פליאותינו), ריק רובין

בחיבור מאלף הזכיר אסולין את דברי המפיק המוזיקלי האגדי ריק רובין, שיצק לעולם הטכנולוגיה רובד רוחני עמוק. רובין, הידוע בגישתו שמגשרת בין חוכמה עתיקה לטכנולוגיה חדשנית, רואה בטכנולוגיה לא רק כלי, אלא כ"מקור השראה ותהייה". בספרו "ליצור כדי להיות" ובפרויקט "The Way of Code", הוא מתייחס ל-AI כ"מסתורין עצמו - השער לכל מה שאנחנו תמהים עליו". רובין מציע גישה אינטואיטיבית ויצירתית לקודינג ולעבודה עם AI, אותה הוא מכנה "vibe coding" – גישה המבוססת על תחושה ואינטואיציה, הרואה ב-AI שותף יצירתי ולא רק כלי טכני. הפרויקט כולל 81 פרקים (בדומה לטאו טה צ'ינג) עם מדיטציות ואמנות אינטראקטיבית, המנגישות את הקודינג לכולם באמצעות שפה פשוטה.

לינק לסרט

There's Nothing Left To Do But Let Go - The Genius Of Rick Rubin

תיקרת הזכוכית של השפה והחיפוש אחרי פריצת הדרך הבאה

פרופ' דקל תיארה את מסע המחקר שהחל בראייה ממוחשבת, בחיפוש אחר הבנת מכונות את העולם הוויזואלי, וקיבל תאוצה ב-2012 עם ה-Deep Learning. ההצלחה הזו הובילה למהפכה הגנרטיבית, שבה מודלים מייצרים דאטה חדש. "החלק המרגש בדבר הזה – לראות כמה המודלים יכולים ללמוד סיגנלים מורכבים ולתפוס את העולם", אמרה.

עם זאת, היא ציינה את "תיקרת הזכוכית" של מודלי שפה כמו Chat GPT. לדבריה, המודלים הנוכחיים הגיעו לקצה גבול היכולת בעיבוד כל המידע הקיים באינטרנט. פריצת הדרך הבאה, היא מאמינה, תגיע כשהמודלים יוכלו ללמוד "מתוך ראיית העולם", ולא רק מעיבוד טקסטואלי. אסולין העיר כי הבינה המלאכותית כיום היא "מראה לאוסף סטטיסטי של כל התודעה האנושית הממוצעת".

דקל התייחסה גם למאמר המפורסם מ2019, "השיעור המר" (Bitter Lesson) של ריץ' סאטון, הטוען כי מדענים טועים כשהם מנסים להכניס חוכמה אנושית למודל. התוצאות הטובות ביותר מושגות כשנותנים למודל ללמוד מתוך ניסיון טהור. כלומר, המודל צריך ללמוד לעשות חישובים ולא רק לעבד ידע.

המירוץ המודרני: אקדמיה, תעשייה וחיפוש אחר משמעות

העלויות האדירות של אימון מודלי AI (עשרות מיליוני דולרים למודל וידאו) יוצרות מתח עצום בין האקדמיה לתעשייה. חברות הופכות סגורות יותר, והמודלים אינם עוד בקוד פתוח. פרופ' דקל, הפועלת בשני העולמות, תיארה את המצב כ"מחפשים בחושך עם פנס. רצים בחושך עם פנס", והביעה תקווה שתיווצר פתיחות לשיתופי פעולה כשההייפ יירגע.

יאיר אסולין

אסולין העלה שאלה מכרעת: האם האקדמיה, עם חופש המחקר והטלת הספק שלה, תוכל "להוליד עצמה מחדש" באופן שהתעשייה לא יכולה? פרופ' דקל הסכימה, וציינה שהאקדמיה צריכה לחבק את הטכנולוגיה ככלי לגילוי, ולהתמקד בכלים ש-AI מספק למחקר מדעי.

הדיון התרחב לשאלות קיומיות: "מה זה לראות?", "מה זה אנושי?". בעוד המודלים יכולים לשעתק ראייה, הם פועלים מתוך סיגנלים, חסרה להם החוויה הפיזית והתודעה האנושית. עם זאת, פרופ' דקל רואה בטכנולוגיות הגנרטיביות כלים ליצירה עצמית, המאפשרים להביע רעיונות בדרכים חדשות ומדהימות. "עולם חדש מתחיל ממה שאנחנו עושים", אמרה, והביאה כדוגמא את האפשרות ליצור סרטונים מ"שורת טקסט במקום שבוע עבודה".

על שאלת האיכות, פרופ' דקל התייחסה להנגשה: "יש שפע של כלי יצירה, כל אחד יכול ליצור. ילדים בני עשר יוכלו להביע עצמם בדרכים אלו, מי שיבלוט יבלוט בקריאטיביות". היא סיימה בהצהרה: "בוער בי הצורך והרצון לחשוב איך הטכנולוגיה יכולה לשפר את החיים שלנו. ליצור מודלים שיכולים להבין את האדם בצורה אישית. איך אפשר לשפר את החיים עם הטכנולוגיה הזו".

השיחה בין פרופ' דקל ליאיר אסולין לא רק חשפה את ההתפתחויות המרעישות ב-AI הגנרטיבי, אלא גם הציבה בפני הקהל שאלות מהותיות על עתיד היצירה, המחקר והחברה בעידן שבו הקופסאות השחורות של הבינה המלאכותית טומנות בחובן הן הבטחות גדולות והן דילמות עמוקות.